את אחת האבחנות החדות ביותר על עיצוב מוצר עכשווי לא מצאתי בספר עיצוב, מגזין, או קטלוג תערוכה, אלא דווקא אצל הסופר הצרפתי הנוקב מישל וולבק. בערך באמצע הספר "המפה והטריטוריה", חושף וולבק בכמה שורות קצרות את הפן האידיאולוגי הסמוי, שעומד מאחורי פרקטיקות של עיצוב מוצרים אינטראקטיביים. "ידידותיות למשתמש", למשל. פעולת […]
עיצוב תעשייתי היא כותרת שזקוקה לניעור רציני. זה כנראה התחום היחיד בעיצוב שמגדיר את עצמו לפי המקום שבו הוא מתבצע. אפשר להבין כמה זה מוזר אם חושבים למשל מה היה קורה אם "עיצוב אופנה" היה נקרא "עיצוב מתפרה". לפני שבועיים קיימנו ערב מרצים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר וסיימנו אותו עם […]
לפני שנה עברתי על החשבונות וגיליתי שאני משלמת די הרבה תמורת מנוי למהדורה המודפסת של עיתון הארץ. חשבתי על זה קצת והבנתי שזה מגוחך להמשיך ולשלם על העיתון, בשעה שאני עוברת על הכותרות במהירות על גבי מסך האייפון בזמן מזיגת הקפה הראשון של הבוקר, וכשאני כבר טורחת להכניס את העיתון היומי, הכותרות שלו נראות לי אנכרוניסטיות.
יותר ויותר דימויים דו־ממדיים מקיפים אותנו מכל עבר. את הגירויים הוויזואליים שלנו אנחנו חווים בעיקר דרך אמצעי תיווך של מדיות משטיחות – טלוויזיה, עיתון, אינטרנט וכו' – המשעתקות את העולם שלנו ואת העצמים שבו. לפני המצאת הצילום ראו העיניים שלנו את העולם הממשי שקיים סביבנו; היום מוצרים מתחבאים בתוך אריזות אטומות כשעל גבם דימוי של המוצר שאמור לצפות לנו בפנים. פעם עוד היה חלון שקוף על האריזה של הבמבה והיום יש תמונה של במבות. נראה שאם האריזה של המוצר נראית טוב, חשוב לנו פחות המראה של הדבר האמיתי, משום שהוא ממילא ייעלם תכף בתוך הבטן שלנו. לפעמים קל לשכוח שזו לא מקטרת, וזה רק הולך ומסתבך...
לפני שזכה לשם "משיבון", התהדר אותו מכשיר להקלטת הודעות בשם הטעון מגדרית ומעמדית "מזכירה אלקטרונית". הכותרת הזאת, יותר משהעידה על תפקוּדו של המכשיר האלקטרוני, חשפה מציאות חברתית והעניקה מין ומעמד מקצועי לקופסת פלסטיק עם קלטת. ה"מזכירה" גרמה לי לתהות האם חלוקות מגדריות ומעמדיות מתקיימות גם ביחס למוצרים אחרים שאנחנו מעצבים, […]
עלמה חזרה אתמול מביה"ס עם דף עבודה, ובו דרישה לכתוב תאור ולצייר ציור בנושא "אם יכולת לעשות כל דבר, מה היית עושה?" במהירות רבה היא שלפה ממגירת החלומות שבראשה את ה"אני רוצה להגיע לחלל". והחלה לצייר את עצמה כאסטרונאוטית – עצומת עיניים – משייטת בין כוכבים וגלקסיות. מלאה בזכרונות נוסטלגיים […]
גילוי נאות לפתיחה, אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית. התאהבתי, שלא לומר מתקנאת כל יום מחדש. התמכרתי לחלוצות מגמת ה־Slow Wood בארץ. הן אפילו לא יודעות שהן כאלו, זה פשוט קורה, זה מה שהן עושות למחייתן ולמרבה המזל להנאתן. המגמה הרווחת והאופנתית שהחלה באיטליה, תחת השם המקורי Slow Food מתקיימת בכל […]
כמו ימיו של האדם, גם חייהם של מכשירי חשמל ואלקטרוניקה קצובים. כשהם נולדים, יפהפיים ומבריקים, אנחנו מוקסמים מהם, מאמצים אותם לחיקנו ומטפחים אותם. לאחר זמן לא רב, הם מאכזבים אותנו. הצרכים שלנו משתנים, המכשיר לא מחזיק מעמד, וגם – יש דגמים חדשים בשוק, עם ביצועים הרבה יותר טובים. אנחנו פשוט […]
לקראת עונת ההגשות התחלתי לשאול את עצמי מה המקור להבדלים באופיין של הגשות פרויקט הגמר במחלקות השונות. אני לא מתכוונת לפערים ולהבדלים באופי הביקורת עצמה, אלא דווקא לחומרים מהם מורכבת ההגשה (נא להעריך את ההימנעות המכוונת מהשימוש במילה "שיח"). למדתי בזמנו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל והכרתי אופן מסוים של הגשת […]
עוד יום עיון, הפעם במתכונת כמעט אינטימית, כלומר המשתתפים היו מסתדרים יפה גם סביב שולחן אחד או שנים בבית קפה, יום עיון בנושא חינוך לעיצוב. דיויד גרוסמן, נשיא קהילת המעצבים הישראלית, ארגן את יום העיון ויבורך על יוזמתו זו. השתתפו נציגי ראשי המחלקות לעיצוב תעשייתי ועיצוב תקשורת במוסדות האקדמיים בארץ, […]
לפני כשבועיים הוזמנתי כלקוח יקר לכיסם של מנהלי ההשקעות שלי לכנס תל אביב 100. כנס אליו באו להרצות המנכלים של החברות הגדולות ביותר במשק הישראלי כאשר מטרתם היא להראות שהכי כדאי למנהלי ההשקעות לרכוש את מניותיהם. באי הכנס לא התעניינו במה שהחברות מייצרות, אלא בתוצאות הכספיות שהם עשויות להניב. מבחינתם טורבינות גיאותרמיות ושקיות חטיפים חד הם. העולם כולו הצטייר כעשוי ממספרים וירטואליים הרצים על המסכים פעם בצבע אדום ופעם בצבע ירוק, וירוק הוא העדיף. ירוק גם היתה המילה המועדפת שכולם ניסו להתהדר בה. החשיבה הירוקה נראתה כמושלת בכל מעשיהם, אך התחושה הייתה של אמירות שלא באמת מבינים אותן לעומקן ולכן לא באמת מתכוונים אליהן. אלה רק המילים שצריך לומר אותן כדי להראות עדכני. כדי להראות עדכני צריך גם חולצת עסקים בצבע תכלת, עניבה ונעליים שחורות מבריקות, ישנן עוד דקויות המעידות על עדכניות כמו סוג השעון, הטלפון, התספורת וכדומה, וכאמור לדבר ירוק. אם תשאלו מה אני עשיתי שם במכנסי הג'ינס הנצחיות שלי וחולצת הטריקו התורנית, התשובה שלי היא – למדתי, למדתי מה מעסיק את אנשי העסקים.
ברצוני להציג עמדה שהינה מעבר לתגובה על נושא פרויקטי הגמר, נושא אותו העלה עפר, עמדה הרואה את בעיתיות פרויקטי הגמר כחלק מבעייתיות הרבה יותר גדולה ומשמעותית והיא בעיתיות אופן לימודי העיצוב בכללם. לא אתפלא באם הרעיון לקיים פרויקטי גמר מגיע מפרויקטי גמר של מקצועות ההנדסה, פרויקטים הבאים להציג ולסכם ידע […]
כאשר הושטתי את היד מחוץ לחלון של הפיאט חמש מאות היד ידעה לגעת באויר. הוא הדף אותה אחורה כשהיא היתה פתוחה וניצבת לכוון התנועה, וההתנגדות פחתה כשהיא היתה מאוזנת. אני יכול לזכור גם את התנועות הגליות עם כף היד כלפי מעלה ומטה כדי לחוש את מטען האויר חפון בכף ידי. […]
פוסט ראשון באתר ללא כותרת, untitled, ועורכת אתר ש"חולה על טחינה". אלו נקודות פתיחה טובות עבורי, כמי שנוהג לשזור כותרת לכותרת ולתת בהן משמעויות, וכמובן "חולה על טחינה"............טחינה כמו כל דבר מקבלת משמעות כשהיא מעוצבת מתוך ולתוך קונטקסט, כמרכיב בריטואל, כמטפורה, כתהליך, כהתרחשות. הפרויקט העיצובי אינו עיצובו של אובייקט, אלא של התרחשות. אם נרחיב את המבט, ראוי אולי לתהות האם אנחנו בבעיה כאשר אנו מבודדים דברים ורואים אותם כאובייקטים, והאם לא הגיעה העת להפסיק להתנהג כמעצבי דברים, כמעצבי מוצר. כמו כן ראוי לבחון האין ההפרדות בין מעצבי מוצר, מעצבי פנים, מעצבי תדמית בעיתיות, מונעות מאתנו לעצב את המכלול, את התרחשויות ומשמעויות עולמנו.
דנידין הבלתי נראה היה דמות מיתולוגית בספרות הילדים של שנות ה-70. באמצעות השיקוי המיוחד הוא הצליח להעלים ולהערים על אויבנו הרבים מנשוא. 'הבלתי נראה' הוא גם הבלתי נתפש, אך בגלל חוסר ממשותו הוא מצליח להשאר לעד. כך הוא האל היהודי. אין לו פנים, אין לו תוים, אין לו מראה פיזי. […]
