ויקטור פרוסטיג

עוד יום עיון, הפעם במתכונת כמעט אינטימית, כלומר המשתתפים היו מסתדרים יפה גם סביב שולחן אחד או שנים בבית קפה, יום עיון בנושא חינוך לעיצוב. דיויד גרוסמן, נשיא קהילת המעצבים הישראלית, ארגן את יום העיון ויבורך על יוזמתו זו. השתתפו נציגי ראשי המחלקות לעיצוב תעשייתי ועיצוב תקשורת במוסדות האקדמיים בארץ, נציגי תכניות הלימוד לתואר שני בעיצוב ונציג המל"ג. המרצים שהיו קהל טבעי לכנס כזה לא הגיעו וסיבותיהם עמם. בכל מקרה העדרותם מעידה על הבעיות שבמערכת החינוך לעיצוב.

רוב המרצים לעיצוב אינם מורים בהכשרתם והם מלמדים או כהשלמת הכנסה לעבודתם המקצועית או מתוך העניין שהמפגש עם הסטודנטים מעורר בהם.

מאחר ואינם מורים מקצועיים והעשייה החינוכית אינה בראש מעייניהם, הרי רעיונותיהם על כיצד ומה מלמדים נובעים בעיקר מהתנסויותיהם כסטודנטים. כמובן שמעבר להתנסויות העבר כל אחד מביא לכיתה גם את אישיותו והתובנות שצבר במהלך חיו, וכך יש אומרים המערכת מתפתחת ויש שיאמרו שכך המערכת מתנוונת. זו מערכת המזינה את עצמה מתוך עצמה, תלמיד הופך להיות מורה ופעמים רבות במסגרת אותו מוסד, Inbreeding המביא לניוונה של שושלת מאחר והיא סגורה מהשפעות חיצוניות.

דם חדש, רעיונות חדשים, זה מה שנחוץ, ובמצב כפי שהוא היום אין כמעט סיכוי שזה יקרה. המפגש שהתקיים מעורר פוטנציאל לדיון מעבר לגבולות המוסד, מפגש בין מוסדי שאולי יוביל לפריצת הגדרות – אם יהיה לו המשך והמוסדות לא יתכנסו בחזרה כל אחד לקונכיה שלו, לתנומה מדיטטיוית שממנה כל אחד מתעורר כמרוצה מעצמו לעצמו.

אך למה נחוצים רעיונות חדשים? מה רע במה שיש? למה לשנות מה שמתנהל כבר שנים? כי אי אפשר אחרת. במציאות דינמית באם לא תתאים את עצמך, אם לא תהיה דינמי, סימן שאתה ומה שאתה מנהל מתנוון, רעיונית או אף פיזית. כל אדם לעצמו מבין זאת וכל חברה עסקית יודעת זאת. ואכן מחלקות הלימוד הקיימות משתנות, כל מחלקה מתפצלת לתתי מחלקות, מסלולים, תחומי התמחות, והסטודנט לומד תחום הולך וצר כדי להתמקצע. הלימודים האקדמאים הופכים ליותר ויותר לימודים מקצועיים והבוגר במתכונת לימודים זו מתפקד בתחום הצר שלמד. מצב שאינני בטוח אם אינו מחטיא את המטרה הן ברמה האקדמית והן ברמה המקצועית.

בעייתיות המבנה

הלימודים האוניברסיטאיים בנויים בצורת פירמידה. שבבסיסה הרחב לימודי תואר ראשון, לימודים בעלי מימד רוחבי גדול ביותר, ובמעלה לימודי מסטר ההולכים ומתכנסים כאשר הסטודנט מתמחה בתחום מסוים. בתואר ראשון הסטודנט נבחן בעיקר על ידיעת עקרונות התחום שהוא לומד ובתואר שני הוא מתבקש לישם ידיעה זו כסינתזה מקורית שלו. אך לימודי העיצוב, ובאופן כללי יותר לימודי היצירה, אינם מבוססים על ידיעה בלבד, אלא על יכולת בו זמנית לעשות סינתזות של הנלמד, התנסות בפועל. הלימודים האוניברסיטאיים הפכו למעשה את הפירמידה המקובלת בלימודי חניכה בהן המתלמד לומד לבצע את הפעולות הפשוטות מהמסטר שלו ועם הזמן והנסיון המצטבר נפתחים בפניו יותר תחומי עשייה ואחריות עד שהוא יכול לתפקד כמסטר. מה שנעשה בלימודי העיצוב הינו זיווג היברידי (חיבור של מין עם שאינו מינו) של השניים. לקחו את המתכונת האוניברסיטאית של שני תארים וצמצמו אותה למסגרת של תואר אחד, מלימודים רחבים להתמקצעות בארבע שנים, ושילבו בתוכה את ההתנסות המקצועית באותה מתכונת. במקום שההתנסויות ילכו ויתרחבו עם צבירת הנסיון, כמו שמקובל היה בחניכה, הן הולכות ונהיות צרות ומצרות את תחומי הפעילות של הסטודנט כמו במודל האוניברסיטאי בתואר שני. כך אנו מקבלים בוגרים לעיצוב במדיה אחת אך לא במדיה אחרת, בוגרים שיודעים לפתור בעיות טכנולוגיות אך חסרי יכולת ביטוי תרבותית, בוגרים שיודעים לעצב אובייקטים אך אינם מבינים במיתוג וכו.

ברור ששתי הפירמידות – זו האוניברסיטאית וזו של החניכה – אינן המבנה הנחוץ, מבנה שלתוכו צריך לדחוס את תכנית הלימודים. כמו כן, ברור שהמבנה אינו יכול להקבע מראש ללא בירור של התכנים והמטרות של לימודי העיצוב. ואולי עלינו בכלל להשתחרר מהדימוי של תכנית הלימוד כמבנה, ולראותה כרשתות דינמיות.

בעייתיות ברמה האקדמית

לימודי העיצוב באופן היסטורי מחולקים למדיות היישום – דו מימד, תלת־מימד וחלל. בדיון שהתקיים ביום העיון קביעה זו לא הוטלה בספק והיוותה נקודת מוצא לדיון נפרד בעיצוב תעשייתי ודיון נפרד בעיצוב תקשורת.

למיטב זכרוני כל או רוב המחלקות מציעות היום בתחומן מסלולי משנה. כאשר בחנתי את מאפייני חלוקת המשנה מצאתי שרוב החלוקות התייחסו לתוצר – עיצוב אובייקט (תעשייתי, יחידני, ירוק, דפוס), עיצוב חברתי (תקשורת, אינטראקציה, עיצוב מכליל, עיצוב פוליטי), עיצוב תרבותי (עיצוב הוליסטי, עיצוב ממתג, עיצוב אקולוגי). לכל אחת משלושת חלוקות משנה אלו תחום עיסוק משלה. האחת עוסקת בעיצוב צורה של אובייקטים, השנייה בעיצוב התנהגות של אנשים והשלישית בעיצובם של ערכים תרבותיים, בהתאם לכך התוצרים שונים והקריטריונים לשיפוט העיצוב הינם שונים. אני מקצר כאן ואיני מרחיב על משמעויות חלוקה זו ורק אומר שמשמעות העיצוב כיום מתרחבת ומשתנה. אם בעבר עיצוב היה עיסוק בצורה ובפונקציה של אובייקטים (פלקט, מוצר, בניין) הרי היום אנו רואים את העיצוב, בפרספקטיבה של עיצוב חברתי לדוגמא, כעיסוק ביצירת אינטראקציות ולכן הצורה והפונקציה אינם מרכזיים יותר, אלא משמשים כאמצעי עזר ליצירת הסיטואציה החברתית. ההערכה של עיצוב חברתי מתבססת על מידת ההצלחה ביצירת הסיטואציה בקונטקסט מסוים. העיצוב אינו נתון יותר באובייקט, אלא מתהווה באינטראקציה.

אם העיצוב שרוי באינטראקציה החברתית וזו המטרה של המעצב הרי החלוקה לפי מדיות היישום, החלוקה למחלקות המקובלת היום, אינה רלבנטית יותר. דוגמא בולטת לקו חשיבה זה היא האקדמיה לעיצוב באיינהובן, הולנד. מחלקות הלימוד לתואר ראשון הן: האדם ופעילות, האדם וזהות, האדם ותנועה, האדם ופנאי, האדם והקיום. נשמע אולי זר ומוזר, וזאת אני מביא רק כדוגמא, יש כנראה עוד אפשרויות. כדי להגיע לאותן אפשרויות יש לפתוח בדיון ללא תנאים אקדמיים מוקדמים, דבר שבמציאות הישראלית אינו מתקיים.

בעייתיות ברמה המקצועית

כאשר ראשי המחלקות מנמקים את קיום המסלולים כרצון להתאים את הלימודים להשתנויות בשטח ולדרישות השוק, מתעוררת השאלה מה יקרה לאותם בוגרים כאשר ההשתנויות יובילו למצב שבו התחום שלמדו יהיה לא רלבנטי, האם יצטרכו לחזור ללמוד מחדש. זהו מצב לא סביר, שאולי נובע מבעייתיות מהותית בהבנת משמעות העיסוק בעיצוב כיום. בעייתיות הגורמת לעיוות המערכת, עיוות הפוגם בתוצר שלה, המעצב הבוגר.

ביום העיון בכל דיון שהתקיים השתתפו בנוסף לראשי המחלקות מעצבים פעילים, נציגים מהתעשייה, כפי שהם נקראו. יואב טיקוצ'ינסקי – בעל משרד עיצוב TCO ופיליפ בולקיה – בעל משרד עיצוב נאו-גרופ, האחד לכאורה עוסק בעיצוב אוביקטים תעשייתיים, השני בבניית מותגים. אך שניהם הציגו תמונה דומה להפליא של פעילויות ודרישות מהמעצב. תמונה שבה החלוקות של העיצוב לדיסציפלינות נפרדות והחלוקה למסלולים אינה רלבנטית למציאות באם רוצים להיות מעצב במלוא מובן המילה ולא רק מעצב מבצע או מעצב נישה. עבודת העיצוב אינה מוגבלת לאובייקט או לתקשורת או לתדמית היא כוללת הכל. מה שיש ללמד הוא חשיבה מעצבת, המכנה המשותף לכל הדיסציפלינות ולכל המסלולים.

האם הקניית ידע טכנולוגי ומעבר לכך כריכת כל הלימודים סביבם היא נכונה ביחוד במצב הדינמי של ההתפתחויות הטכנולוגיות? מה עם הבנת תהליכים חברתיים ותרבותיים? מה משמעות ההתפתחויות בעולם העסקים? האם הלימודים צריכים להכשיר מעצבים מבצעים, מעצבים חושבים או מעצבים מעצבים? האם איננו צריכים ללמד ללמוד ולא להקנות ידע? אלה חלק מהשאלות ויש עוד רבות שיש להתייחס אליהן כדי לברר מה הם לימודי העיצוב מבחינה מקצועית.

ועוד מילה על לימודי תואר שני, לדעתי, במציאות הקיימת תפקידם הראשון של לימודי ההמשך הוא לפתח את הדיון על מהות העיצוב, החינוך לעיצוב והעשייה העיצובית. כדי שיקום לנו דור שיוביל את השינוי, שיעצב את העיצוב.

☼ עוד מאת ויקטור פרוסטיג ← כיכרות ההגדה