מירב פרץ

לקראת עונת ההגשות התחלתי לשאול את עצמי מה המקור להבדלים באופיין של הגשות פרויקט הגמר במחלקות השונות. אני לא מתכוונת לפערים ולהבדלים באופי הביקורת עצמה, אלא דווקא לחומרים מהם מורכבת ההגשה (נא להעריך את ההימנעות המכוונת מהשימוש במילה "שיח"). למדתי בזמנו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל והכרתי אופן מסוים של הגשת פרויקט גמר אשר נשאר תקף במידה רבה עד היום – הגשה אשר מציגה בפני פאנל של מבקרים את התוצאה הסופית של הפרויקט כשהיא גמורה ומלוטשת, מופקת היטב ומונחת לפניהם לעיון/דפדוף/תצוגה בליווי הסבר מילולי של הסטודנט המגיש.

מאז שסיימתי ללמוד לימדתי בעיקר במחלקות לעיצוב תעשייתי ונחשפתי להגשות מסוג אחר בהן התוצאה הסופית מלווה כמעט תמיד במצגת נרחבת הפורשת את תהליך העבודה על הפרויקט. המצגת פותחת בדרך כלל במוטיבציה הראשונית, עוברת אל מקורות ההשראה, מציגה את הנוף בו ממוקם הפרויקט, ממשיכה אל תהליך העיצוב והפיתוח של המוצר ומסתיימת בדרך כלל במסקנה ובסיכום שמגולמים במודל סופי.

המודל הסופי בעיצוב תעשייתי תמיד זקוק לתיווך, הוא כמעט לעולם איננו הדבר עצמו – או שהוא בקנה מידה מוקטן, או שהוא עשוי מחומר אחד אך אמור להיות מיוצר מחומר אחר, או שהוא מפוצל לשני מודלים, אחד שעובד אך איננו מעוצב ואחד מעוצב שאיננו פועל. לעומת אפשרויות ההפקה המשוכללות המאפשרות למעצב הגרפי להציג תוצאה סופית שהיא הדבר עצמו, נדרש המעצב התעשייתי למצגת המתווכת ועוטפת את המודל הסופי.

מעולם לא נכחתי בהגשה בה הוצג מודל בלבד. לעומת זאת, ראיתי מספר הגשות בהן הוצג רק תהליך, ללא מסקנה וללא מודל סופי ומסכם. יש פרויקטים מסוימים בהם זה אפשרי ומקובל. לא כל המבקרים אוהבים/מרגישים נוח עם זה, אפילו הסטודנט עצמו לא תמיד חש בנוח. זה תמיד נתפס כוויתור מסוים, כחולשה, כמהלך חסר.

גם בתקשורת חזותית מלווים את פרויקט הגמר בהגשה אולם היא בדרך כלל מילולית. הסטודנט מספר על נקודת המוצא, המוטיבציה הראשונית ועל האופן בו הדברים התגלגלו לכדי הפרויקט הסופי. הסיפור הזה מכניס את המבקרים לאווירה של הפרויקט ומקרב אותם אל הסטודנט ואל עולמו אך מותיר בצל את רוב תהליך העיצוב. בקיצור – בדרך כלל רואים את התוצאה הסופית אך לא זוכים להציץ בכל מה שקרה בדרך אליה. שומעים על הפיתולים בעלילה אבל לא רואים אותם.

יוצאי דופן הם הפונטים. מי שמגיש פיתוח של פונט כפרויקט גמר מציג בדרך כלל את תהליך העבודה על הפונט בהרחבה ועם דוגמאות. פה נכנסים לפרטי פרטים ומלווים מקרוב כל סריף וכל רדיוס. האם עיצוב של פונט קרוב יותר ברוחו לפיתוח של אובייקט תלת-מימדי? אולי. אם כך אפשר לשאול מדוע פרויקטים שמציגים אובייקטים של ממש – אריזות וסביבות – לא מוצגים בליווי תהליך העבודה בדומה למוצרים תעשייתיים.

בהקשר של פרויקט סיום, דגש על התהליך נתפס לעיתים כחולשה. אם משתחררים מההנחה המוקדמת הזו אין סיבה שכל הגשה לא תכלול מידה מסוימת של חשיפת התהליך ותאיר גם את "מאחורי הקלעים" האפלוליים שלו. הגשה כזו היא לא רק מעניינת יותר אלא גם בעלת פוטנציאל לאפשר שחרור של התוצאה הסופית ממהלך ליניארי וחד־כיווני ומיקומה מחדש על רשת של צירים שמובילים אליה וממנה (נא להעריך את ההימנעות המכוונת מהשימוש במושג "ריזום"). כדי שזה יקרה צריך להעביר את הדגש מסוף הדרך למסע כולו, ממשפט סיכום להרבה כותרות ביניים ומנקודה אחת לשלוש נקודות וכמה סימני שאלה. צריך ללמוד לאהוב את התהליך.

ואחרי כל זה זיכרון קטן מהגשה. כסטודנטית בבצלאל השתתפתי בקורס תדמית של פרופ' ירום ורדימון. עיצבתי סדרת אריזות למוצרי קוסמטיקה ומשקאות איזוטוניים המיועדים לשני המינים ומתמקדים בהגנה על הגוף מפני נזקי הסביבה. העיצוב היה מאוד תוקפני יחסית ועשה שימוש בצבעים זרחניים ובאריזות קודרות אך זכה לאהדת המנחה והכיתה לאורך כל הסמסטר. להגשה עצמה הוזמן הפרסומאי ראובן אדלר שפסק בחביבות כי הביקורת החיובית לה אני זוכה מבני כיתתי נובעת מכך שהם אוהבים אותי. הוא מצא כי האריזות עצמן מזכירות אריזות של דבק מגע.

כמובן שנעלבתי. נסערת דיברתי עם ורדימון בהפסקה והוא ניסה להרגיע אותי ואמר לי משפט שהולך איתי עד היום – אם כולם אוהבים את הפרויקט סימן שלא הלכת רחוק מספיק.

זה נכון.

☼ עוד מאת מירב פרץ ← פרה שמנה למרחקים ארוכים #2