…052-9960
לפני כמה ימים הלכתי עם הבת שלי בשדרות רוטשילד. היא בת שנה וחודשיים ואוהבת ללכת. היא מנפנפת לאנשים לשלום, ואלו מנפנפים לה חזרה מהספסל. אנחנו הולכות והנה היא נעצרת ליד כרטיס ביקור עליו תמונה של בחורה.
33 רשומות מאת גילי זיידמן
I Wanna Be Your Light
החודש הלכנו למופע של הת'ר נובה. היה זה סיבוב בחלל לשנות ה90 שהוכיח את עצמו בהחלט. יש לה קול כל כך יפה, אני חושבת שלא שמתי לב עד כמה קודם לכן. אני זוכרת שעופר נחשון, ברשת ג', אמר שהוא בטוח שכל מי ששמע את השיר הזה עכשיו רוצה to walk this world with her. או משהו כזה הוא אמר.
עטיפת דיוקן
בראשיתו היה הצילום תהליך איטי. או אולי הכל יחסי, אולי הצילום לא היה איטי לתחושת מצולמיו אלא שהיום הדברים יותר ויותר מיידים. בכל אופן, צילום ארך זמן. לכן, תחילה לא נרשמו בו אנשים, רק טבע דומם ונוף; לאחר מכן נרשמו בקצה שדרה צרפתית(1) מצחצח נעליים ואיש בעל נעליים הזקוקות לצחצוח, כמו היו יחידים בעולם. (כיוון שלא זזו במשך זמן מה הצליחה המצלמה לקלוט אותם); לאחר מכן צולמו פורטרטים, אשר דרשו יציבה חזקה, בזמני חשיפה של רגעים ארוכים (דקות, ואף מספר שניות עם השתכללות המדיום, הם זמן מאתגר מבלי נוע). ובין הפורטרטים הללו צולמו גם תינוקות.
פיסת מציאות
פתקים זו תקשורת חשובה לי. אני אוהבת להשאיר פתקים, אני אוהבת לקבל/למצוא פתקים שהשאירו לי (לפעמים מוצאת גם פתקים שלא נועדו עבורי). אלו הודעות קטנות, שמציינות דבר מה בנקודת זמן בה אני הייתי פה והנמען היה שם, ובסופו של דבר הפתק הוא מימד פיזי המחבר בין שנינו. מעין הרחבה של "אני".
מצלמה וראי
קראתי פעם על לי פרידלנדר, על סט בו צילם את מיילס דיוויס. דיוויס היה קצת לחוץ ופרידלנדר שאל אותו למה הוא מתוח, הוא ענה שהוא לא יודע איך תצא התמונה. אז פרידלנדר הביא לו ראי, כדי שיוכל לראות את המשתקף ומתרחש מנקודת המבט של העדשה, של הצלם.
שכבות של ציפוי
כשחשבתי מה לכתוב החודש לאנטייטלד, איך לפנות לקשר בין "שביר" ל"צילום" חשבתי לכתוב על אמולסיה. אותה שכבה דקה, שהיא למעשה הצילום על הנייר, שנגיעות לא עדינות, לא מחושבות, ישברו את הדימוי שהיא נושאת. עכשיו כשהתיישבתי לכתוב, מצאתי את הדבר משעשע, איך ממגוון המצלמות, העדשות והציוד שאפשר לשבור בחרתי דווקא באמולסיה.
מחשבות על קוני איילנד
חם. חם ואני עומדת בתחנת אוטובוס, אני חושבת שאכתוב על צילומיו של סיד גרוסמן בקוני איילנד.
השקית שמאחורי
מחשבה קטנה על שקיות, נוריות וצילומים
בחזית העצים
לי פרידלנדר הוא צלם שאני מאוד אוהבת את צילומיו. שזה כמעט להגיד שכמעט ונראה לי שאני אוהבת אותו, רק שאנחנו לא מכירים. אחד מצילומיו שנוגעים ללבי באופן אישי הוא: Nina Szarkowski, New York City, New York 1976
לשטוף את העיניים
בתחילת המאה ה-20 הצלם, הסוציולוג והמורה לואיס היין (Lewis Wickes Hine) פנה לצלם את המהגרים המגיעים לשערי ארצות־הברית, לאליס איילנד (Ellis Island). עם מצלמה בפורמט 5X7, פלאש מגנזיום ומה שנראה כרצון טוב ואמפטיה היין צילם את המהגרים המחכים (ומקווים) עבור האישור להכנס. צילומיו ידועים באנושיותם. כלומר, בכך שהצילום מראה אדם המביט למצלמה ולא מצלמה המסתכלת ב'סוג של בן אדם'. היין ביקש ללמד את תלמידיו לראות את האיש שמולם.
וברקע שמיים, אדמה, שני סוסים
גרטה שטרן צילמה חלומות. בשבועון בשם Idilio בטור שמו “Psychoanalysis Will Help You” שלחו קוראי המגזין את חלומותיהם למערכת, (ככל הנראה קוראותיו, שכן המגזין מיועד היה לנשים). מדי שבוע, לצד דבריו ופרשנותו של הסוציולוג ריצ'ארד רסט (שם העט בו השתמש ג'ינו ג'רמני), היה מתפרסם החלום בפוטומונטאז' פרי יצירתה של שטרן. הגשמה של סוריאליזם. כמו תינוק שתול בתוך קאלה בודדת ויד מחזיקה בה (ובו?) וברקע שמיים, אדמה, שני סוסים.
שקט ממריאים
ביקורת דרכונים בכניסה אל מוזיאונים. תחושה כזו שבודקים אותך, שאתה באמת כשר להכנס, שניה לפני שממריאים... הכרטיסים כבר בכיס כשנכנסים פנימה וספק מחפשים ספק נתקלים במבטים קצרים עם מי שיושב בחלל החדר- על כסא בודד, או מול שולחן ומחשב בגלריות לבנות. רצפות בטון ופרקט. חיפויים יפים או פחות של כבלים מאריכים. כל אלו לוקחים אותי הלאה
6×6
כשמצלמים סרט בפורמט בינוני, שגודל הפריים בו (הנגטיב או השקופית) הוא ששה סנטימטרים על ששה סנטימטרים, מתקבלים שנים עשר דימויים. (למשל במצלמות Hasellblad או Holga). בפריסה של הדימויים רואים לפעמים פריימים עוקבים שמהווים סיטואציה מתמשכת, לפעמים הריבוע (6x6) מסתכל לעבר, לפעמים מדמיין דבר מה עתידי. הנה "קונטקט מחשבתי" של שנים עשר פריימים:
א, ב
זה היה בדרך חזרה מההפגנה בבית שמש כשפתאום הבנתי משהו המקשר בין עברית לצילום: מעבר לתקינות המשפט, העיקר הוא הכוונה בדברייך. כי מה שחשוב הוא לזעוק ש"זו בושה וחרפה להריק על ילדה קטנה". ועדיפות השגיאות הדקדוקיות אם נאמרים דרכן דברי טעם, על פני נאום רהוט המתקבל באוזנינו חלול. מעבר לשפה הצילומית המדוקדקת, בניית הקומפוזיציה, החשיפה המושלמת, חשוב על מה ולמה אתה מצלם.
ציור של משורר. גן של ספרים.
ברלינישר גלרי, תצוגת הקבע. ציור של אוטו דיקס: Der Dichter Iwar Von Lücken, 1926 . בלייבל המורחב כתוב: "The two roses blossoming in a beer bottle symbolize a life dedicated to the pen." מלה כתובה, נגיעת מכחול, פרחים ואלכוהול. אוטו דיקס לימד אותי מי זה איוואר פון לוקן. ברלינישר גלרי לימדה אותי מה שושנים בבירה מסמלות.
