הנה מתחיל סמסטר חדש בבתי הספר לעיצוב ורמת ההיסטריה של הסטודנטים/יות בשנה ד' עולה שלב. אין לי מושג מתי ואיך נולדה המסורת הזו, אבל זה נראה לכולנו טבעי שלקראת סוף הלימודים יסתובבו עשרות אנשים על סף התמוטטות עצבים, אובדי עצות, עייפים, מצטערים שנולדו. זה נראה לנו בסדר שאחרי עבודה מאומצת של חודשים ארוכים תעמוד חבורה של שופטים שיעלעלו דקה או שתיים בעבודות העשירות והמורכבות, יגידו כמה משפטים שיוכיחו את יכולתם הרטורית וייתנו ציון.
בואו נעצום עיניים, נחזיק ידיים וננסה לדמיין ביחד מה היה קורה אילו היו מכריזים היום שפרויקט הגמר בוטל בכל בתי הספר לעיצוב.
…
כלום.
אפשר יהיה להמשיך ולתת ציונים ותעודות על סמך העשיה בקורסים השונים במהלך 4 השנים. אפשר יהיה להציג את העבודות ולאצור תערוכה נאה.
אם כך, מה היא התכלית האמיתית של התהליך המשפיל וחסר התועלת הזה?
ברוב הקורסים בהם משתתפים התלמידים במהלך הלימודים, הם נדרשים לענות על בריף מדוייק שניתן על ידי המורה. דווקא בפרויקט הגמר, רגע לפני סיום הלימודים, התלמידים יכולים לכתוב את הבריף של עצמם, להגיד מה שהם רוצים, לבטא את עצמם באופן חופשי. לכאורה יש פה סתירה, הרי בתי הספר אמורים להכין את התלמידים לחיים ועבודה במה שמכונה "העולם האמיתי", לענות לדרישות "השוק" ולספק את רצונותיהם של הלקוחות העתידיים. למעשה, אין סתירה. הסטודנטים שחושבים, לתומם, שיש להם מה להגיד ושיש מי שרוצה לשמוע, עוברים את טקס הזובור המסורתי, חוטפים את הביקורות הרעות והבוטות, וגם אם הביקורת טובה, החוויה הזו משאירה להם טעם מר של החמצה ושיטחיות. עכשיו הם באמת מוכנים לצאת לשוק. הם לעולם לא יעיזו יותר לחלום וליזום, או להשמיע חס וחלילה בדל מחשבה ביקורתית. הם כבר מבינים שהמחשבות והעמדות שלהם לא מעניינות אף אחד, הם מוכשרים עכשיו להיות חיילי עיצוב טובים וצייתניים, לעמוד לפקודת "כוחות השוק", להגיר את יכולותיהם וזמנם בשירות תעמולת הצריכה הבלתי מרוסנת.
התפרסם לראשונה ב־3 במרץ 2010
כמה שזה מדוייק. פשוט כל מילה נוספת מיותרת.
הי עופר, כרגיל צודק.
צודק עד כדי כאב.
אני בהחלט חווה את המתואר בכתוב.
למעשה בית הספר הכשיר אותי כמעצבת, כלומר מקבלת בריף וניגשת לפתח אותו ביצירתיות, לחקור ולהפציץ.
פרוייקט הגמר במפתיע ובשונה משאר התרגילים התגלה כפרוייקט יזמות/אמנות שלא התמודדנו מולו קודם.
עצמת הלחץ שסובב את הפרוייקט עוברת כל גבול- זה "ההההפרוייקט".
בויצ"ו לדוגמא זה"עוד" פרוייקט.
הפרוייקט בעיניי בהחלט לא שווה את כמות הלחץ והבלאגן שאפשר לחוות במהלכו.
כבר אמרתי זאת פעם ואחזור על כך: פרוייקט הגמר משרת את בית ספר ופי כמה מאשר שהוא משרת את הסטודנט
כמו שבר מצווה היא אירוע עבור ההורים ולא עבור ילד
המצוות – זאת תצוגת כוח ואגו בין בתי הספר
בתור אחד שנמצא בשנה ד' בשנקר ואמור להיות בשיא העבודה על פרוייקט הגמר (אישית עוד לא התחלתי אבל זה כי אני סתם חי בעולם משלי וטוב לי שם) מצחיק אותי לראות את הלחץ ההיסטרי של האנשים מאותו פרוייקט מדובר כאילו מישהו יזכור משהו דקה אחרי חוץ מאותן בנות היסטריות שהיו כל התואר לחוצות כאילו העולם תלוי בבחירת המשקל של פונט גילדה כזה או אחר…
בעידן של היום שכל העבודות עולות תוך דקות מרגע סיום ההגשה לפייסבוק וכל העולם ואישתו נחשף ליכולות שלך
איבד פרוייקט הגמר את ההילה שלו, הרי לא בזכותו אזכה בעבודה כזאת או אחרת ומי שמסתמך על התערוכה של פרוייקט הגמר על מנת להתקבל לעבודה כזאת או אחרת לא הבין שהשתנה העולם וכבר לא כך הוא עובד בצורה זו.
אני חושבת שזה סופר חשוב לראות אם הסטודנט יכול להרים פרוייקט לבד. לצערי, זה לא ממש ככה. ההתערבות וההדרכה הצמודה עדיין שם ולכן, זה קצת מפספס את המטרה
מוכנה לשוק?
לא ממש:(
פרויקט גמר לא חייב להיות מלא סבל. הוא יכול להיות פאר היצירה, לעומת פרויקטים אשר מוגבלים בזמן ובלחץ ע"י עוד ועוד ועוד פרויקטים במקביל.
פרויקט הוא גם כיף:
http://chroniclesofanartstudent.blogspot.com/
לא פעם טענתי שעושים מהלימודים האלה שנקראים עיצוב גרפי, אה סליחה, תקשורת חזותית, יותר ממה שהם. וכך גם דעתי על פרויקט הגמר האגדי. רכבת ההרים הרגשית, חוסר שעות השינה, דיכאונות שסטודנטים נכנסים אליהם, והסגידה למג'נטה יוצאים מכלל פרופורציה. התחרות בין הסטודנטים, מי עושה שלט גדול יותר להגשה ומי מוציא יותר כסף, שאגב, הרבה פעמים הולכת יד ביד עם הציון. זה חלק ממה שבוחנים אותנו עליו, חשבון הבנק שלנו. אז פרויקט גמר, "הפרויקט של חיי" אז זהו שלא. תכלס כל מה שאני רוצה זה לעבור אותו בשפיות, לקבל את התואר ולהתחיל ללמוד באמת, בעולם האמיתי. אז, גם להתחיל לעשות כסף. אז עם קשר ובלי קשר לפרויקט הגמר, הוא פשוט ממשיך את הסגידה הלא מוצדקת הזו, לטעמי, ללימודים האלו.
אבל כנראה, שלא יקרה הרבה, הכל ימשיך להיות אותו הדבר, עד שיקום מישהו שיפתח בית ספר לעיצוב עם גישה קצת אחרת, שגם שם, אחרי ארבע שנים, מקבלים תואר ראשון. אולי אני.
נקודת מבט מעניינת שחשוב לקחת איתנו בבואנו לקראת האתגר המדובר.
קשה שלא להיסחף עם זרם ההפחדה וההלחצה, אך אני מתכוונת לנסות, ומקווה להמשיך לחלום וליזום, גם ביום שאחרי.
אני לא בטוח שאני מסכים. נכון שזה סיוט ואני זוכר איך שרטטתי במבטי את קווי חיתוך הורידים בכל הזדמנות אבל אני מרגיש שבכל זאת למדתי כמה דברים חשובים במהלך העבודה על הפרוייקט ונראה לי גם שזה גם ציר חשוב ומרכזי בתיק העבודות שלי.
דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
עוד כמה שנים יבין הסטודנּט היקר את תכלית לימודיו ואת תכלית השיטה.
כרגע אין סיכוי שיראה – ואפילו אם יראה, לא יבין.
תמשיך במסלולך – אף אחד פה לא אלוהים – היחיד שיהרוס לך את היצירתיות הוא אתה עצמך.
אנו זורמים במסלול התנגשות עם עצמנו,
נקרעים לחתיכות מ"עצות" מהופכות.
פ. הגמר הוא ההזדמנות שלנו לעשות משהו כמו שצריך.
באמת להשקיע בעבודה אחת, עם בריף משלנו, חזון משלנו.
הטירוף שאליו אנו נקלעים נובע מכמה מקומות:
מיתוג פרויקט הגמר כ"אבן דרך", או "מיצוי התהליך הלימודי כולו" שלא לצורך.
ביקורת מסוג מאוד מוגדר, בעלת אוריינטציה שיווקית חזקה, והנחת קשיים על פרויקטים "נסיוניים".
שאפתנות אישית ורצון לעשות רושם טוב, בדיוק כשכולם מסתכלים.
בקשר לאחרון אין הרבה מה לעשות, עקב טבעו של האדם, אך גם אותו ניתן למתן באמצעות טיפול בבעיות האחרות.
בתור סטודנט העוסק בפרויקט הגמר ברגעים אלו, אני בטוח שכשאסיים את לימודי, אאלץ "לנוח" כמה זמן, לפני שאוכל לעצב, או להיות לחזור להיות יצירתי. על מנת להפנים לקחים כה חזקים יש להתגבר, להתמודד, ולשכוח הרבה.
אני מסכימה עם אייל.
מי שרוצה להכנס לתחרותיות ולהסתכל סביבו כל הזמן, יעבור תקופה לא קלה וסביר להניח שיוציא הרבה כסף שאין לו.
אני אישית, לא התיחסתי למה שמסביב והוצאות הפרוייקט שלי היו מועטות יחסית, וזה לא התבטא בציון.
צריך לנשום עמוק, להיות בטוחים שבחרתם נושא שמעניין אותכם מאוד ושאתם נאמנים לעצמכם, השאר כבר לא בשליטתכם והציון לא ממש משנה.
וכן, כמו שאייל אמר, זה פרוייקט שיכול להקפיץ את התיק עבודות.
פרופורציות.
רוגע.
אתגר.
הנאה.
זהו:)
עפר,
אמנם אני סטודנט לארכיטקטורה ואת פרוייקט הגמר שלי עשיתי בארכיטקטורה אך אני חושב שעדיין רלוונטי שאגיב.
פרוייקט הגמר היה עבורי הזדמנות חד-פעמית להקדיש שנה מן החיים להגיד את מה שהיה לי בעת שעשיתי אותו (שנה שעברה) על ארכיטקטורה (במקרה הספציפי זה היה על ארכיטקטורה וקולנוע).
לא אמרתי כל מה שיש לי, לא תמיד קיבלתי ביקורות ענייניות, פרוייקט ניסיוני התקבל באופן יחסי טוב אבל אולי היה יכול להתקבל יותר טוב… ובכל זאת – איזו הזדמנות אדירה!
נכון, נשחקתי, לקח לי המון זמן להתאושש, ההוצאות הכספיות היו אדירות. למידה אפשר לעשות גם בצורה אחרת.
אבל המניפסטציה (לא היה לי עברות למילה manifestation) – היא אני חושב הדבר הכי חשוב. פעם אחת – ליצור מניפסט. לא לכתוב מניפסט – אלא לעצב מניפסט. פרוייקט שתהיה לו תזה ברורה וחזקה – והכי חשוב – אישית.
כמובן – אפשר לעשות את המניפסט הזה בכל שלב בחיים – גם אחר כך, לצורך העניין אפילו בפרוייקט המסחרי ביותר. אבל גודל ההזדמנות! לא חבל להפסיד דבר כזה? ושיגידו המבקרים מה שיגידו.
נ.ב. זכיתי לביקורות (לאו דווקא טובות) מאנשים מעניינים ביותר. למדתי מהם.
תודה לכולם על התגובות.
אני לא יודע איך זה בארכיטקטורה, אבל במחלקה לתקשורת חזותית אחרי 4 שנים של הכוונה צפופה, רוב הסטודנטים כבר שכחו מה שהיה להם להגיד, אם בכלל היה דבר כזה. רוב הזמן לומדים לענות על בריפים ולשרת צרכים ורעיונות של אחרים, אבל פחות לומדים איך להיות יוצרים עצמאיים בעלי עמדה ביקורתית.
זה נכון שמכל חוויה, גם קשה, אפשר ללמוד משהו. זה נכון שכל אחד יכול, עקרונית, לקחת דברים בפרופורציה. זה גם נכון שאם יוצא טוב, זה יכול לעבות את תיק העבודות או להיות הזדמנות למחקר וליצירה. אבל הנקודה החשובה היא הפער הלא מוסבר שבין הסגירות של תכנית הלימודים השוטפת לבין החופש הפתאומי של פרויקט הגמר.
–
שווה דיון.
עופר – לפי מה שאתה אומר אפשר גם להסיק מסקנה ברוורס. יעני, שהלימודים הם הבעיה ולא פרויקט הגמר.
השאלה אולי צריכה להיות את מי מנסים להכשיר, לאיזה שוק, מה דרישות אותן שוק, והאם בכלל מכשירים עבור שוק עבודה. אולי מכשירים לאזרחות?
ומשם לגזור האם ההכשרה צריכה להיות מחיקה של כל רצון לומר משהו וביצוע בריפים למופת או אמירה של מעצב.
או אולי בכלל תשובה ג. היא הנכונה.
ברור. תשובה ג' היא הנכונה!
מי שמנסה למצוא חן בעיני המרצים, מי שמנסה למצוא חן בעיני הלקוח, מי שמנסה להתאים לעולם, למקצוע, לדרישות, מי שמנסה להיות "נכון", במילא יוצא סתמי. זה דד-אנד לא רק בפקרוייקט גמר, גם בחיים.
הרבה יותר חכם לנצל את ההזדמנות לעשות משהו שמעניין אותך כיוצר. להראות לעצמך ולעולם מי אתה, מה מעסיק אותך, מה השפה שלך, על מה בא לך לדבר, ולהשתדל לעשות זאת באופן עצמאי ככל האפשר.
זה כל מה שפרויקט גמר טוב צריך. כל היתר זה כבר היסטריה מיותרת של סטודנטים. לא המוסדות מלבים אותה.
בנושא ההוצאות – פרוייקט יכול להיות מצויין וזול, בדיוק כמו שהוא יכול להיות גרוע ויקר. אנשים ששופטים בג'ורי מסוגלים, בדרך כלל, להבחין בין הפקה ראוותנית לתוכן.
ובדרך כלל הם לא באים רק כדי להפגין אגו, רובם באים כי אכפת להם מעיצוב.
עופר,יצא לי לדבר איתך בתחילת הסמסטר על פרוייקט הגמר שלי (מחאה משהו…אם אתה זוכר)…
ובכן, אני בהחלט חושב שכל מה שאתה מתאר הוא נכון, אנשים יוצאים מגדר פרופורציה בגלל שזה פרוייקט גמר ולוקחים את זה לכיוונים הלא נכונים מפאת מסורת ולחץ שהתרגלנו אליו במשך השנים הקודמות, אך עם זאת, אני חושב שפרוייקט גמר הוא המקום לראות אם סטודנט כזה או אחר מתאים להרים ולהוביל פרוייקט, אם הוא בנאדם מעניין, אם הוא שולט במדיות, אם יש לו מה להגיד והכי חשוב…איך הוא מעצב, אני מכיר לא מעט סטודנטים שלומדים איתי, שמה לעשות…לא נראה לי ברמה של להרים פרוייקט כזה וזה בדיוק הזמן לראות מי אתה ומה אתה…כי אחרי הכל,זה לא קורס בעיצוב בפוטושופ אלא תואר בעיצוב תקשורת חזותית, וכמו שלסטודנטים במחלקות אחרות יש סמינריונים, עבודות גמר, תזות…לנו יש את הדובדבן שבקצפת ששמו 'פרוייקט הגמר', וגם אם הוא כולה עוד פרוייקט, זאת עדיין אחת ההזדמנויות האחרונות שלנו לעשות מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים.
תמיד תתקיים דואליות בלתי ניתנת ליישוב: אם אכן מדובר בפרוייקט "עצמאי", מה לזה ולמסגרת מוסדית (תהיה אמפאתית ככל שתהיה, היא מתקיימת בכפוף לגבולות התפיסה של המנחים, מדיניות המחלקה המסויימת ורמתם של הבוחנים); ואם מדובר בפרוייקט שנועד להצטרף אל תיק העבודות התכליתי של הסטודנט, אין צורך להבחינו כ"פרוייקט גמר" כלל, שכן אין הוא שונה מהותית מכל תרגיל אחר. הרי ממילא, במסגרת הזמן הטכנית והמנטאלית של מה שנקרא "פרוייקט הגמר" לרוב הסטודנטים אין אפשרות לחיפוש נטול פחד (כזה שבו אפשר גם, רחמנא ליצלן, לתעות ולטעות).
להאשים את הסטודנטים עצמם בליבוי ההיסטריה זה במקרה הטוב היתממות. בפרספקטיבה של שנים עשר שנים מתום לימודי, אין לי ספק שבמתכונתו הנוכחית, מדובר במוצר "אקדמי" מיותר ומאולץ, המשרת לא את הסטודנטים (שממילא נאלצים להתאים עצמם ל"רוח הדברים" על מנת "להצליח"), אלא את המוסד, ותוך כך מגביר שלא לצורך את רמת החרדה של הסטודנט מהמקצוע במקום לנצל את הזמן ללימוד נוסף שיועיל לו יותר בהמשך.
כמובן שצריך לומר "שתים עשרה שנים" או "תריסר שנים", ולא כפי שכתבתי…
עודד, טוב שבאת להציל את הטיעון שלי. אם יש דבר יותר פרדוקסלי מסטודנט לעיצוב שנהנה מפרויקט הגמר שלו זה ראש מחלקה שדורש מהסטודנטים לחרוג מהדרישות שלו עצמו.
בסילבוסים של קורסים בתקשורת חזותית מופיע פעמים רבות המושג "העברת מסר" ואני שואל – מהו המסר של הפורמט הזה של פרויקט הגמר? מה הוא אומר לסטודנטים?
אנחנו יכולים לעלעל במשך 2 דקות בפרויקט שעבדתם עליו חודשים ארוכים ולתת לכם ציון וביקורת מלומדת…
עיצוב זה מקצוע שיטחי, וועדת קישוט – צלמו היטב את העבודות שלכם, תנו להם כותרת אניגמטית ופרסמו אותם באתר המחלקה. בלי טקסט, בלי הסבר, זה במילא לא מעניין אף אחד, זה רק צריך להיות מרשים.
לא יזיק למחלקות לתקשורת חזותית לחשוב שוב על העניין הזה. יש מקום לתיקון.
"במסגרת הזמן הטכנית והמנטאלית של מה שנקרא "פרוייקט הגמר" לרוב הסטודנטים אין אפשרות לחיפוש נטול פחד (כזה שבו אפשר גם, רחמנא ליצלן, לתעות ולטעות).
להאשים את הסטודנטים עצמם בליבוי ההיסטריה זה במקרה הטוב היתממות." ציטוט מתגובתו של עודד עזר.
נו באמת.
סימסטר זה די הרבה זמן – כך שניתן גם לטעות, גם לתעות, וגם לתהות. יש אפילו זמן לבהות. איש לא האשים את הסטודנטים בליבוי היסטריה. כל שנאמר הוא שההיסטריה מיותרת, ושלא המוסדות מלבים אותה. ואם זו התממות במקרה הטוב- מהו המקרה הפחות טוב?
"כל היתר זה כבר היסטריה מיותרת של סטודנטים. לא המוסדות מלבים אותה" (רנרט)
המקרה הפחות טוב?
"זה דד-אנד לא רק בפרוייקט גמר, גם בחיים" (רנרט)
ושיהיה לכם פרוייקט גמר נעים.
לחץ הוא חלק בלתי נפרד מהלימודים.
חלק חשוב.
הוא מתבטא גם בפרוייקט הגמר כי הוא מסמל בין השאר סיום של תקופה.
"הפרוייקט האחרון" לפני שזורקים אותך למים.
יש הרבה סיבות להתרגש ממנו ומהסימסטר האחרון בלימודים.
כל עוד זאת התרגשות שמלווה בלחץ, ולא היסטריה.
אני חושבת שחיפוש נטול פחד זה עניין של אופי. כך שתמיד יהיו את אלה שילכו על מה שהם באמת רוצים ואת אלה שילכו על מה שאחרים רוצים שהם ירצו.
:)
חן חן,שיהיה גם לכם.
אני לא חושבת שפרוייקט גמר צריך לסמל משהו,
איזה מעשה גבורה או טקס חניכה.
המטרה שלו לבטא את הידע שרכשת במקום הלימודים בנוסף לכישורים-לא פחות ולא יותר.
למי שמתכוון לעסוק בתחום לעולם אין "פרוייקט אחרון". ואם כבר הוא אחרון וחשוב, אז התנאים לא תמיד נוחים על מנת לבצע אותו על הצד הטוב ביותר-
לצד הביקורת וההנחיות הטובות מאוד קיימת נטייה לבלבל ולערער במקום לפרגן ולתמוך. לפעמים זה מה שעושה את ההבדל.
כלומר-אם כבר זורקים מישהו למים, אל תפריעו לו לשחות!
אני ככל הנראה חי בעולם משלי, אני ממש אבל ממש לא צריך את התואר לפרנסה, אני מתפרנס די טוב גם ללא תואר בעיצוב, עיצוב היה בשבילי מקצוע אהוב ואהוד, וכל זדה נמשך עד לשנה השניה שלי, אז פגשתי כמה מרצים שלא היתי ראיתי בהם מורה דרך, בעל מקצוע וכו' ואם כל הכבוד להשתייכותם לברנז'ה ממש לא השכלתי מהם כלום (הם גם לא ממש נישאו ללמד כלום). הייתה זאת אכזבה קשה, אך חלפה עוד שנה ואז התמזל מזלי והפעלתי לשיעורים של עופר, עודד עזר, ערז ברז ןעוד רבים טובים אחרים, והבנתי הכל ממש תלוי מרצה שלך, הוא יכול לעשות מלימודיך תהליך חינוכי, משכיל ומעניין עד מאוד, ויכול ליצור לך גהנום ולחץ אטומי במרדף אחרי מטרה לא רלוונטית ולא מעניינת. לכן עוד בקיץ השקעתי מחשבה מה באמת אני רוצה לעשות בפרויקט גמר, משהו שסוף סוף אחרי שנים באקדמיה אני היה שלם אם מה שאני עושה ואני העשה את מה שאני מתכוון לעשות בשארית חיי, וזה הנושא שמענין אותי ומדליק אותי. ונכון הוא אולי משעמם בטירוף רוב המרצים אך הוא מרתק אותי, וזה מה שחשוב.
נכון פה ושם אני חייב למלא את רצון המנחה, אבל לפחות אני עושה באמת מה שאני רוצה!
והדבר האחרון שאני מעוניין בו בפרויקט גמר זה לשמוע דווקא את התגובותיהם של אותם אנשים שאני אישית לו רואה בהם אוטוריטה עיצובים, אני כבר צופה תגובות שאני לא זה שיכול לשפוט מעצבים בעלי שם, אך אני עדין חושב שבחיים לא היתי מזמין עבודה מאנשים אלה בתור לקוח, לכן אני ממש לא חושב שהביקורת של אותם אנשים לגבי הפרויקט מבחינתי ממש אבל ממש לא מעניינת. למרות שאני בשמחה מוכן לקבל ביקורת "קטלנית" ביותר מאנשים בהם אני רואה אנשי מקצוע מעניינים או מקצועים ביותר או שניהם.
ודווקא אלה שממש לא לימדו אותי ולא השכלתי מהם דבר הם אלה שבסופו של דבר הבקרו את הפרויקט ויכולים להכשיל אותי או להכשיר אותי להיות מעצב מוסמך. וזה המחשבה שמצייצת לה בראש לסטודנטים רבים, גם אם לא תמיד הם מוכנים להודות בכך, וזאת הסיבה ללחץ המטורף (לדעתי)
הבעיה בפרויקט הגמר היא שהסטודנט צריך להציב לעצמו את הגבולות והמסגרת, דבר שלא כל אחד מסוגל לעשות. אם כן מצליחים לעבור את המשוכה הזו ולמצוא קונספט טוב ודרך להעביר אותו זה יכול להיות תהליך פורה ומהנה.
כמו כן, צריך לדעת לקחת את הביקורות בצורה בריאה.
מצטערת לומר, אבל בדרך כלל כשעבודה מסויימת לא עובדת, הביקורת הקשה מוצדקת.
שמתי לב שאנשים נוטים להאטם ולא להקשיב למרצה שאולי מתנסח בצורה גסה או צועק, אפילו אם יש צדק מסויים בדבריו. זה למעשה הדבר שהכי קל לעשות – להרים ידיים ולהאשים את המרצה.
עליי העבירו ביקורות קשות במשך חודשיים ואני המשכתי בשלי – עבודה ללא כיוון וללא משמעות. רק בחודש האחרון, כשהייתי בטוחה שהתואר נשמט מבין ידיי, התעשתתי וסוף סוף הקשבתי ופתרתי את הבעיות שהיו לי. עבדתי ממש קשה שלושה שבועות כדי ליצור פרויקט גמר ראוי.
ונחשו מה? אלה היו שלושה שבועות מהנים ופוריים במיוחד שאני זוכרת רק לטובה שבסופם יצא לי פרויקט שבו אני גאה מאוד.
וד"א העבודה שלי הייתה דווקא בעיטה בתעשיית הפרסום, רגע לפני שאני נהיית חלק ממנה. אז אני ממש לא מסכימה עם האמירה הסופית פה.
ואוו. איזו נושא טעון. לאחר שקראתי פעמיים את כל מה שהגיבו, אני עדיין לא בטוח שהפנמתי את הכל. אני מנסה להעלות את ריגשותיי לנושא. במהלך הלימודים של תקשורת חזותית מלמדים אותך לענות על בריפים, לרצות לקוח וייצג עמדה של מישהו אחר. מה שחסר הוא איך הדעה שלך כמעצב באה לידי ביטוי בתהליך זה. הדעה האישית של המעצב לא שווה ולא נחשבת, לא בעולם האמיתי ולא בעולם הסטודנטיאלי. ולאחר שסטודנט רגיל שהוא בטל ומבוטל מלבד יוצר ויזואלים, כיצד יתמודד עם הבעת עמדה אישית, פנימית, ערכית בפרויקט הגמר? מעצב הוא מעביר מסר ולכן יש לו חובה מוסרית על המסר שהוא מעביר. לכן חייב הוא בדעה על המסר. יש מיליון אנשים שעושים דברים יפים שם בחוץ, אבל לא כולם בעלי דעה.
תערוכות הגמר אהובות עלי משני הצדדים, סטודנט וצופה. אני אוהב אותן ומחפש בין העבודות אחר אלו שלא נשברו ושמרו על דעה ועמדה אישית. כאלו שחושבים וגורמים לי לחשוב ע"י שילוב של ויזואל חכם ודעתנות.
המקצוע שיטחי אני מודה, אבל זה לא אומר שמי שעומד מאחורי הקלעים צריך להיות גם. הבעיה היא לא בפרויקט אלה בחברה ובכניעה לשיטחיות.
מקווה שיש היגיון במה שאמרתי. אם לא גם לא נורא.
ניר,
אני מוצא הרבה היגיון במה שכתבת אבל טענה אחת לא ברורה לי: "מעצב מעביר מסר ולכן יש לו חובה מוסרית על המסר שהוא מעביר."
מאיפה החובה המוסרית? אני שואל לא כי אני חושב שאין חובה מוסרית, אלא כי במקביל יש בכמה פוסטים פה דיונים על שאלות ערכיות בעיצוב – ונושא מוסר/אידיאולוגיה אל מול עיצוב מתוך אמפתיה עלה.
ראה:
http://untitled.org.il/?p=2286#comments
ו:
http://untitled.org.il/?p=2350#comments