עיצוב תעשייתי היא כותרת שזקוקה לניעור רציני. זה כנראה התחום היחיד בעיצוב שמגדיר את עצמו לפי המקום שבו הוא מתבצע. אפשר להבין כמה זה מוזר אם חושבים למשל מה היה קורה אם "עיצוב אופנה" היה נקרא "עיצוב מתפרה". לפני שבועיים קיימנו ערב מרצים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר וסיימנו אותו עם דיון פתוח בשאלה: "האם עיצוב תעשייתי הוא עדיין השם המתאים כדי לתאר את ההתמחות אותה אנו מלמדים במחלקה?". אחת המרצות העירה, ובצדק, כי ההטיה של שם המקצוע בלשון נקבה הופכת אותו למשונה אפילו יותר: "מעצבת תעשייתית". כלומר, האם המעצבת עצמה מתועשת? האם תהליך העיצוב שלה (שעדיין נסמך על עפרון, תוכנות וגושי קצף) הוא תעשייתי? האם הוא תעשייתי יותר מתחומי עיצוב אחרים?
למייל שנשלח לצוות המרצים לקראת המפגש צורפה רשימה חלקית של מעצבים שמנסחים לעצמם הגדרות שונות או חדשות (למשל, מרטי גישה מכנה את עצמו "אקס-מעצב", דאן ורייבי מתארים את תחום העיסוק שלהם כ"עיצוב ביקורתי" ועוד). עלתה האפשרות של "עיצוב לתעשייה" שפותרת במידה מסוימת את בעיית ההטיה ביחיד, כך שמעצבת תהפוך מ"תעשייתית" בעצמה למעצבת ל"תעשייה". אז עולה שאלה גדולה – האם התעשייה היא המסגרת היחידה והמרכזית עבורה פועלים המעצבים? האם המפעל, המכונה, פס הייצור, הם עדיין האופק של התחום או שאלו דווקא השירותים, המוצרים או המערכות שהם מתכננים? מה היחס הנכון בין המעצבים לבין התעשייה וכוחות השוק? אולי ההגדרה צריכה דווקא לקשור את התחום לעיצוב אובייקטים, עיצוב של תרבות, עיצוב ומחקר של תרבות חפצים? זה נשמע טוב, במיוחד באנגלית, אבל כל ניסיון להרחיב את מסגרת הדיון מביא בסופו של דבר להכללה שמבטלת, לטוב ולרע, כל אפיון וייחוד דיסציפלינארי.
לתוך מסגרת הדיון הזו יש לזרוק את הגחל הרוחש – האם תפיסות של פיתוח וחלוקת ידע בקוד פתוח, לצד הבשלה של טכנולוגיות הדפסה בתלת ממד, לא סוללות מחלף ענק שעוקף את אזור התעשייה מימין? אם בעשור הקודם הבלוגים הפכו כל אחד לכותב ומצייץ, אולי המדפסות יהפכו כל אחד ליצרן אובייקטים באמצעי ייצור ביתיים או מקומיים. כך, מעיצוב שהאופק שלו הוא מוצר שלם וסגור המיועד להתממש על פס הייצור ההמוני, יהפוך העיצוב בהדרגה להצעות עיצוב, המלצות, סימון של אפשרויות ונתיבים שיוכלו להתממש באופן חלקי בהמוני מסופים ביתיים או שכונתיים מרוחקים.
בשנת 2001 עבדתי בסניף הישראלי של IDEO ומעצבת האינטראקציות שעבדה איתי חזרה מניו יורק והראתה לי את הדבר הבא: Blogger. הבלוגים בחיתוליהם היו בעיקר מלל אינסופי ללא תמונות, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי: "אלוהים, מי בעולם ירצה אי פעם לקרוא את כל ההגיגים הארוכים והמשעממים שכותבות רווקות ניו יורקיות?". כמובן שלמדתי מזה שכדאי שאשמור על הדיי-ג'וב שלי ולא אעבור להשקיע במניות טכנולוגיה, אבל אני מזכירה את הסיפור הזה כי את מה שהתרחש בעשור האחרון היה קשה לחזות מראש, ולכן אפשר לצפות שהעשור הנוכחי יביא איתו לא מעט שינויים משלו. חלק מהם יהיה קשור מאד לאופן שבו אנו מתכננים, מעצבים, חושבים, מייצרים, רוכשים, מדפיסים וממחזרים את סביבת החפצים. התעשייה כנראה תישאר חלק מזה. אבל רק חלק. ולזה עדיין אין שם חדש.
בעיון בחלק שמסומן "עיצוב תעשייתי" בספרייה מצאתי בעיקר ספרים שהכותרת שלהם היא פשוט – "עיצוב", אני לא זוכר אפילו ספר אחד שהזכיר את המונח "תעשייתי". בכל מקרה, אני רואה את זה כחלק ממגמה רחבה יותר – חלוקה מחדש של מקצועות העיצוב כפי שהם נלמדים היום; למשל המחלקות לתקשורת חזותית, שמתיימרות ללמד גם מאיירים וגם מעצבי אינטראקציה תחת אותה כותרת. הגיע הזמן למצוא מבנה חדש.
הי מאיר, אם להמשיך את המחשבה שלך – אפשר לחשוב על עיצוב כגישה או כדרך להתבונן ולפעול בתוך המציאות ואז ההתמחות הדיסציפלינרית הופכת למשנית.
באנגלית המילה עיצוב מתפקדת גם כפועל ומאפשרת לייצר כותרות ששמות דגש על עיצוב כתהליך וכפעולה, כמו Design Products או Design Interactions.
עיצוב מוצר? הרי המוצר מיוצר לאו דווקא בתעשייה, אלא אולי במדפסת התלת מימדית או בסטודיו של אומן.
היי מירב
העניין שאת מכוונת אליו הוא הרבה יותר גדול ומהותי. זה לא רק עניין השם, אלא המהות של העיצוב משתנה, אפשר לומר בוודאות שהעיצוב במאה ה21 אינו העיצוב של המאה ה20. כל "יסודות העיצוב" עליהן מושתתים הלימודים אינם היסודות. מטרות העיצוב משתנות הן אינן יותר אובייקטים, ההופכים רק לאמצעים ליצירת התנסויות חיים, כלומר האובייקט אינו אובייקט, אלא הופך לחלק ממארג. הדיון לא צריך להתקיים בגבולות המחלקה הזו או האחרת, אלא במהות הפקולטה לעיצוב.
הזכרת את העיצוב הפתוח, עליו כתבתי לאחרונה במגזין המוזאון לעיצוב, הממד המשתף הנו חריגה מתהליכי עבודת הסטודיו של המעצב. לא מדובר בעוד מתודולוגיה, אלא בשינוי תפיסת העיצוב. עיצוב תעשייתי מקבל ממד לא מוסרי, לא חברתי, והשאלה המתעוררת היא האם יש לנו זכות להמשיך וללמד אותו כפי שלימדנו.
אבנר @ זה נכון אבל לא מספק את התשוקה לניסוח חדש.
ויקטור @ מסכימה שהתהליכים הם מאד רחבים ומקיפים ובגלל שהם קורים תוך כדי שאנחנו מתכתבים קשה לתפוס אותם עדיין במלואם. אולי כדאי להישאר בינתיים "אנטייטלד"..
בהקשר הזה, גם השם ״מדפסת״ זקוק לבחינה מחודשת..
מה יקרה אם ידפיסו אוכל באמצעות שכבות של חלבונים וחומרי טעם או ידפיסו איברים להשתלה באמצעות שכבות של תאים. זה הרבה יותר סינטוז מהדפסה..
עיצוב מוצר
כאשר ההגדרה למוצר היא בבסיסה רחבה יותר ממה שבתחילה נשמע
באופן כללי מוצר הוא חפץ או שרות אשר מיועד לשמש אדם או כל ישות אחרת
השם "עיצוב תעשייתי" בעיקר מקנה הרגשה מקצועית אך אינו מתאר את התחום
אני נוטה להסכים עם אבנר ואור- מעצב מוצר.
1. מה הייתה הסיבה לשינוי השם המקורי בעברית מ"עיצוב מוצר" ל"עיצוב תעשייתי"? (שינוי קודם באנגלית?)
2. כפי שהזכירה מירב, מעצב אפנה ומעצבת גראפית מלמדים בשמם על תוכן ומהות העולם בו הם פועלים ויוצרים: אפנה וגראפיקה. כך גם מעצב מוצר, אשר במהותו חי בעולם המוצרים. אין כורח להגביל את הגמישות; מוצר במשמעותו העכשווית מרמז באופן אינהרנטי על תעשייה וייצור המוני, אך אינה מבטלת את האפשרות לעיצוב וייצור באופן לא תעשייתי.
3. נהירות השם; כל אוזן בלתי מקצועית שנתקלת בצמד המילים "מעצב תעשייתי" מעוררת את הגבות שלידה להתרומם, מאידך, השם "מעצב מוצר" חוסך כמה דקות של הסברים וחוסר נינוחות בהצגה ראשונה.
4. ועם כל זאת, עדיין מבין את התשוקה לשם חדש :)
עיצוב תעשיתי הוא עיצוב מוצרים לתעשיה,אם זה בכלל משנה.
ההתפלפלות סביב השם שיש לקרוא בו לעוסקים המורשים במקצוע היא קצת תלמודית (עם כל הכבוד לנושאים בנטל ההתפלפלות והתלמוד)…
התעשיה המסורתית תמשיך לייצר מוצרים תעשיתיים, כלומר המוניים, כלומר סדרות גדולות, בלי קשר לשם שנקרא בו למקצוע או לכמות המדפסות הזמינות וסוגיהן.
המדפסות למעשה יצרו שוק חדש (וענף תעשייתי) שלא היה קיים קודם לכן (ולהזכיר: מדפסת תלת מימד פותחה אפילו אי שם ברעננה בשנות השבעים, כך ש"ההפתעה" מכשרונו של הילד המוכשר קצת מאוחרת. זו פשוט הבשלה של טכנולוגיה). התנועות בשוק הזה אינן קשורות היום לעיצוב אלא למהות הנישה הזו (להלן אובג'ט שקנו את סטרטסיס הגדולה מהם, נקראים היום סטרטסיס וממשיכים לרכוש מתחרים).
ההגדרה המשתנה היא ענין של הגדרה עצמית בעולם משתנה ופתוחה לכל דיכפין (ולא חשובה לאף אחד?).
השאלה היא אם בעולם המשתנה יהיה מקום למי שלומד ומלמד, כפי שאומר פרוסטיג, את הדיסציפלינות הישנות.
בביקור מולדת התאכזבתי (אך לא הופתעתי) מכך שבתערוכת בוגרים לא הוצגה אף עבודה שמתייחסת לטכנולוגיה כדרך ליצור מוצרים בעלי יחוד ויחידניות , דבר שכה מתבקש אצל מעצבים מתחילים, מלאי רעיונות וחסרי מימון.
לעומת זאת, אצל מאיה נגרי, מעצבת אפנה ותיקה ומוערכת, מוצגים אביזרי אפנה ("תכשיטים") מודפסים.
נביא בחשבון שעיצוב תעשיתי בישראל אינו עיצוב ממש אלא engineering design (ולהצדקת קיומנו אנחנו לועגים לעיצוב האיטלקי שעוסק בסטיילינג!) שמוטה לטובת תעשיות ספציפיות: בטחונית, רפואית, פיתוח מוצרים טכניים שאינם מוצרי צריכה. בואו נודה, בינינו לבין עצמנו, כמה פעמים עשינו עבודת מהנדס עבור לקוח תמורת חופן דולרים? כמה פעמים התערבנו בתחום המכובד שנלמד אי שם על הכרמל, ומכרנו את עצמנו כשווי ערך?
כן. מעצב הוא אולי שווה ערך למהנדס. אבל הוא לא יכול להחליף אותו.
עדיין בענף שלנו בעץ הישראלי, הדפסה אינה פתח לעולם חדש אמיץ, אלא שלב בדיגום בלבד. האם אנחנו מבצעים אקזיט עצמי (חרקירי, ביפנית)?