בכל נסיעה לשנקר אני עוברת את גשר ההלכה ועומדת ברמזור מול שלט פרסומת ענק לקולקצית בגדי הקיץ של פוקס שכותרתה היא "קולקציה של אהבה, קיץ 2010". הכרזה מציגה את בר ונעם בממדי ענק, מחייכים וצוהלים מעל פקקי הבוקר של נתיבי איילון כמו מדלגים ברגל קלה מעל הזיהום והאבק, המזרח התיכון והפקק, היישר לפסטיבל וודסטוק.
נעם ובר ביום אביך במיוחד
נעם לובש גופיית טריקו לבנה עליה מצויר סמל השלום, שמזכירה המוני חולצות טריקו לבנות פשוטות עליהן צוירו סמלי שלום בפסטיבלים, בהפגנות, במחנות נוער, טיולים של התנועה. אבל הגופייה של נעם איננה מצוירת ביד אלא מודפסת, והיא איננה יחידה ואישית אלא אחת מפס ייצור המוני מסין. אבל עזבו רגע את סין. זה עצוב בעיקר כי סמל השלום על הגופייה של נעם הוא טרנד. מין קישוט חינני וקיצי שהתגלגל ככל הנראה מלוח ההשראה בסטודיו ושרד את כל ישיבות הצוות, הסקיצות ודגמי הניסיון עד לבגד הסופי.
השלט כמובן לא לבד. לצידו קמפיין טלוויזיוני וקטלוג עב כרס בכולם מדגמנים נעם ובר זוג (כביכול) היפים (כביכול) המשתתפים במעין שחזור מהוגן ומעוצב של פסטיבל וודסטוק ושל מה שכונה "קיץ של אהבה". הקטלוג איננו משאיר הרבה מקום לדמיון ולטובת מי שלא עשה את ההקשר, או שהוא צעיר מכדי לזכור או להכיר, מודפסות בכל כפולה סיסמאות שמדברות על מוזיקה, אהבה חופשית ושלום. הבגדים עצמם מתאמצים להתכתב עם הסגנון האישי והחופשי שאימצו לעצמם ילדי הפרחים ומציעים פרשנות לא מחייבת לגזרות החופשיות, לדפוסים ולרקמות, לפרחים ולחרוזים, לאביזרים ולתסרוקות של התקופה.
הפרסומת הזו מעל איילון מצליחה להרגיז אותי בכל פעם מחדש. אולי בגלל שאני יודעת איך השיטה הזו עובדת. אולי בגלל שאני יכולה לדמיין את "לוחות ההשראה" בסטודיו ולדמיין את השיחות מסביב לשולחן הקריאייטיב במשרד הפרסום. מישהו זרק משהו על תחזיות לקיץ הקרוב ובסטודיו כבר יושבים וגוזרים תמונות ממגזינים ומדפיסים תוצאות חיפוש מגוגל. יוצא מין קולאז' שמסכם בצורה שטחית לחלוטין את שנות השישים, ילדי הפרחים, פסטיבל מוזיקה אגדי – פה תמונה של היפי עם ג'ינס קרוע, שם סיכה עם סמל השלום, כמה חרוזים אינדיאניים ואיזה קרע קטן מתוך כרזה נגד המלחמה בוויאטנם והנה יש קולקציה לקיץ הקרוב.
הפרסומת מרגיזה כי מעציב אותי לראות כיצד אמת של מישהו אחד הופכת כלי ציני לקידום מכירות. כיצד מחאה אמיתית נגד כבלי החברה הבורגנית והשמרנית מתגלגלת ארבעים שנה מאוחר יותר לטרנד קצר מועד, שכל תכליתו למכור בגדים בקניונים ממוזגים באותם פרברים בורגניים אליהם כוונו חיצי המחאה מלכתחילה. בשביל ילדי הפרחים הבגדים היו צורת ביטוי אישית וכלי למחאה נגד קודים חברתיים. בגדים ששאבו השראה מרעיונות על חזרה לטבע ומתרבויות שבטיות במטרה למצוא את המראה העל־זמני, הנכון, המחובר למחזוריות של הגוף ושל עונות השנה. הניגוד המוחלט למושג הטרנד העונתי. ובכלל, כטוב ליבם בסמים, הסתובבו רבים ממשתתפי הפסטיבל עירומים באופן חלקי או מלא מקדמים רעיונות של אהבה חופשית. לאחר שירדו גשמים במהלך שלושת ימי הפסטיבל החלו חלק מהמשתתפים להחליק ולהשתעשע בבוץ שנוצר והסתובבו כשהם מכוסים בבוץ. מלוכלכים, פרועים, ערומים או מכוסים בבוץ. רחוק מאוד מהצילומים המלוטשים בקטלוג.
נעם ובר אינם זוג ואין ביניהם אהבה. נעם ובר מרוויחים הרבה מאוד עבור קמפיין קיץ כזה. מה אכפת להם להתחפש לרגע להיפים לייט, בלי תרבות הסמים, הבוץ והמחאה. מה אכפת להם ללבוש חולצה עם סמל השלום ולהעמיד פנים שכל מה שמעניין אותם זה מוזיקה ואחווה. בשנה הבאה יתחלף הטרנד ואז יתחפשו לאנדרואידים במראה אורבני עתידני או ילבשו חולצות פולו ויחייכו כשהם אוחזים קלסרים כסטודנטים באוניברסיטה מליגת הקיסוס. מה אכפת להם אם הדשא הוא ירוק, מה אכפת להם אם ישיר או ישתוק.
התפרסם לראשונה ב־5 במאי 2010
תודה על הפוסט.
אני מאוד מזדהה ומבינה את חוסר המנוחה לנוכך התבטאות תרבותית שכזו,
רציתי להוסיף ושוב לא לשכוח
שאין זהו רק "טרנד קצר מועד" אלא התרבות והמציאות בה אנו חיים.
מציאות של זמניות וחוסר עומק
מציאות המשאירה עקבה ומהדהדת ביום יומנו ויותר מכל מעצבת את עתידינו
פוקס (זורמון גולדמן) פשוט הסתכלו על הסרט החדש "Taking Woodstock" ועשו כזה. הקמפיין הטלויזיוני באמת נראה פתטי.
מעניין כמה אנשים רואים את השלט חוצות הזה ביום. מעניין כמה אנשים קוראים את התגובה שלי ביום. מעניין אם מישהו קורא את המחשבה שלך דרך האייפון בזמן שהוא תקוע בפקק מתחת לשלט הזה.
אולי יש בכל זאת משהו חיובי בקמפיין הזה – ישראלים שיסתובבו ברחובות עם מסרים של שלום ואהבה – אולי זה מה שיביא שלום במזרח התיכון. אני לא בטוח אם אני ציני או לא.
הבעיה הכי גדולה, בעיני, היא שפוקס אימצו לצורך הקמפיין את התרבות האמריקאית, אחד לאחד, בלי להשאיר רמז לישראליות שלנו (חוץ מזה שכל הדוגמנים הם ישראלים). כאילו לומר: היי ישראלים, בואו נפשוט את כל סממן שמראה שאנחנו ישראלים ונאמץ את התרבות האמריקאית – פשוט נהיה אמריקאים. אולי גם נתחיל לדבר באנגלית ולאכול רק צ'יזבורגרים כל היום. אין הרבה דברים שהם יותר אמריקאים מווודסטוק, וזה מרגיש כמעט כמו פארודיה על התרבות האמריקאית או קמפיין ביקורתי על האמריקניזציה. חבל שזה לא. כל הקמפיין הזה בטח עלה להם הון, אבל זה נראה כל־כך זול.
יותם, תודה על התגובה. גרמת לי לחייך על הבוקר. אהבתי את הרעיון שמישהו יקרא את הפוסט בפקק מתחת לשלט.
נעם ובר מופיעים בכאלה ממדי ענק שכאשר אני יושבת באוטו הם נראים לי כמו גודזילות שתיכף ידרכו על גג המכונית שלי כשיחליטו לקפוץ החוצה ולברוח מאיילון לוודסטוק.
אברהם – מסכימה מאד עם ההערה על הפער בין ההשקעה לתוצאה הסופית. זה ממש ההיפך מכל מה שוודסטוק מסמל, ובעיקר ממש לא מריח מרוח נעורים..
יש לפתח עיוורון.אותו עיוורון מוכר ומרגיע שמאפשר לנו גלות פנימית- היכולת לחיות במדינה סמי-פשיסטית ולעסוק בענייני היומיום שלנו-יש לאמצו גם כאן.קהל יפי הנפש מתבקש,לטובתו הוא, שלא לראות.זה הרי זה כה לא פרקטי להתפלץ כל דקה,זה לא מותיר זמן לפרנסה ומנוחה,או סתם הנאה ממתק החיים.בקיצור- קהות חושים היא השחור החדש.
איציק, זה אכן מאוד בזבזני במרחב שלנו להקדיש זמן ואנרגיה לנושא כזה. מאידך, רוב המחשבות עלו לי תוך כדי עמידה בפקק בדרך לשנקר בשבועיים האחרונים כך שמצד שני זה גם די אקונומי מצידי.
בכל מקרה, אהבתי את "קהות חושים היא השחור החדש". צריך להיזהר שזה לא יהפוך לטרנד האופנתי הבא. זה יכול ללכת טוב עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים של הדוגמניות, הרואין שיק, רקע של גראפיטי על גדר ההפרדה ותאורת פלאש חזקה.
מירב, הפוסט שלך העלה לי חיוך ענק על הפנים.
מחשבות דומות עברו לי בראש כשהייתי עוברת ביום יום באוטובוס בגשר ההלכה ורואה את הפרצוף הזחוח של "הרווק" מחייך מלמעלה.
אנשים צופים בזה, ולפי כמות הבנות שהולכות עם החרוזים האינדיאניים בשיער אנשים קונים בפוקס.
אין בזה שום אמת, כולם יודעים את זה ועם זאת מלא קונים את זה.
מעניין מהם האביזרים האהובים על האנדרואידים עפ"י המפרסמים למיניהם… בטח נגלה בקרוב.
אברהם, אנו חיים בתקופה שבה המציאות מיוצגת ע"י ייצוגים, מילא, אבל הייצוגים האלה הולכים ונהיים מעוותים מיום ליום (או שאני מודעת אליהם יותר?).
למישהו היה הון לבזבז, ומבחינתו גם אם זה נראה זול, העיקר שזה נראה.
היה נחמד כמובן אם מדי פעם, הם היו חושבים קצת גם על התוכן, בין אם הוא ישראלי יותר, או בעל ערך מוסף כלשהו או סתם אם היו עושים לנו טובה וגואלים אותנו מדימויים מסוימים.
קודם הזמינו את הקולקצייה
ואז חשבו על קמפיין!
פגשתי בשבוע של הצילומים במקרה מישהו (מוכשר וחמוד מההפקה הוא סיפר שחזר מהצילומים שצילמו קטלוג " סוף" אבל הבגדים לא בסטיילינג הנכון, כשנחת הקטלוג בתיבה הבנתי מיד למה התכוון וחייכתי, הבגדים
(הם ביסיק ג'נרי לא רע ולא איכותי המועתק מאחד הברנדים האמריקאים ברחוב 34 כנראה) גם הסטייליסטים חובבנים הביאו כמה גיטרות חדשות מידי וסרטים דנדשים מרחוב כפר גלעדי
השיר המתנגן בקמפיין דווקא זורק מיד לעניין
למרות שהיה מתאים גם:
…אנחנו הילדים של ודסטוק שנת שבעים ושלוש
העיקר הכוונה
"אחת שיודעת"
אברהם צודק יש בזה גם איזה משהו חיובי
היתי מורידה את סמל השלום בפוטושופ
ומשנה את הסלוגן הכאילו אמריקאי למשהו שלנו
"*בסנדלים על גשר הירקון שניהם בג'ינס ובטריקו"
קסם.
(נעמי שמר)
איילת, בהקשר של מה שאברהם אמר אני חשבתי על פסטיבל נואיבה… הגרסה המקומית לוודסטוק
חשבתי מחשבות ממש דומות בעוברי ליד חנות פוקס לפני איזה שבועיים ובראותי את הסרטון בפלזמה שם. האמת – אפילו הייתי בהלם מזה שמחרבים לי את וודסטוק שלי. כעסתי. אני עדיין כועס.
אבל זה מיד נפל לי לתוך הגדרה, מילה, מושג: סימולקרום, סימולקרה ברבים. וזה איכשהו ריכך לי קצת את הכעס, כי הרגשתי שהתופעה כל כך יותר רחבה, שמילא – גם את וודסטוק? שיקחו גם את וודסטוק. בכל מקרה צריך מהפיכה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Simulacra
וראו בעיקר את פירושו הרביעי של בודריאר – "ייצוג שחדל לקיים כל קשר עם המיוצג המקורי".
מה שמצחיק הוא – שבדרך כלל כשאני מתבקש להסביר מהן סימולקרה, אני נותן כדוגמא את _בר_רפאלי_ :) כמישהי שאך ורק מייצגת, ואשר הייצוג שלה אינו מקיים כל קשר עם "בר רפאלי האמיתית" שמתישהו בעבר נולדה, הייתה ילדה, הייתה בנאדם. (למען הסר ספק – אני משוכנע שבר רפאלי עדיין אנושית וקיימת – על כל מורכבותה של בת אנוש. פשוט אין לזה ולייצוג שלה שום קשר).
איציק, אתה מרים להנחתה ויפה נפש כמוני לא מצליח להתאפק. הנה דברים שהופיעו בשמך: "תקשורת חזותית היא מקצוע מלהיב, מורכב, מרתק, מניפולטיבי, אמנותי, מעשי, יצירתי וחשוב להפליא. חשוב, כיוון שהתקשורת החזותית שולטת באספקטים רבים של הסביבה בה אנו חיים לטוב ולרע, והמסרים שהיא משדרת, תוכניים וחזותיים, משפיעים עלינו, על אמונתנו, על הרגלי הצריכה שלנו ועל מי שאנחנו. מעצב טוב משפיע על העולם לטובה, מעצב רע משפיע עליו לרעה".
—
באמת אין לי עניין סתם להתנצח, אבל מה אם במקום קהות חושים יחליטו למשל כל המחלקות לתקשורת חזותית בארץ להפסיק מיד ללמד פרסום? אולי נקים ביחד שדולה לביטול מוחלט של הפרסום במרחב הציבורי, כמו בסאו-פאולו? אולי נקדם את הרעיון שהשלטים באיילון זה זיהום מנטאלי ושבדיוק כמו הזרמת שפכים לירקון צריך להכריז על זה כעל פשע?
—
אקדמיה ראויה לשמה איננה (רק) מוסד להכשרה מקצועית – היא צריכה להיות ביקורתית.
עפר – יפה אמרת. אתה מעלה את זה לקהילת המעצבים? כי אם אין המשכיות בין האמירה לבין מעשה – צר לי אבל זה לא יהיה שווה הרבה.
—
עמוד פייסבוק, עצומה יכולות להיות התחלות ראויות.
היי חברים – בלי פרסום חיינו אינם חיים. הפרסום בגדול הינו צורך קיומי בחברה אורבנית. לא ברור היכן עובר הקו שבין לידע לבין לשכנע ללפתות. האינדיבידואל האורבני צריך את הפרסום כדי להיות מחובר לחיים. לכן הפרסום נולד בעיר. כשאין לך קהילה שאותה אתה יכול לשאול מה קורה, מה כדאי ומה טוב יש צורך בעיתונים טלויזיה ואינטרנט כעורקי חיים ויש צורך בפרסום.
הבעיה אינה במדיום אלה בתוכן שהינו לא מוסרי כי לא טובת האדם מעניינת את המפרסם והמעצב אלא כיצד ניתן להשלות אותו להאמין ולו לדקה שמה שהוא רואה אמיתי ואפשרי. לאחר הדקה הזו, לאחר שקנה את האשליה עושים דליט ומציגים אשליה חדשה. מה שכן צריך הוא לא לשרוף את המועדון אלא לפתח קוד אתי שכל מי ששיך לקהילת המעצבים, הבוגרים של האקדמיות, פועל לאורו. אפשר "לפרסם" מניפסט מוסרי, אך צריך להפנים, לחנך ולפעול בהתאם.
תקשורת חזותית היא מקצוע מלהיב שצריך לעסוק בכל מתוך מודעות ואחריות.
עפר. לפני כמה שבועות נסעתי לבקר חברים בגבעת עדה. לא הייתי באיזור מזמן והייתי המומה מהשינוי שחל בו ובעיקר מכך שסביב המושבות הוותיקות הוקמו כל כך הרבה שכונות חדשות והכל צפוף ומרגיש טלאי על טלאי. במקום בו עמדו כרמים ושדות פתוחים ראיתי רק שלטים ופרסומות. שלטי ענק של מע"צ ואינסוף שלטים מאולתרים. ג'חנון בצומת הקרוב, שטיחים מהמזרח בקיבוץ הסמוך, חתונה, גריל, לאפה, דירה לדוגמה. אתה מכיר את הנוף הזה.
לרגע חשבתי שהמושבות הוותיקות הן המצאה של אנשי נדל"ן רק כדי למכור בתים פרטיים לאנשי קבע. מין סיפור טוב שמקדם מכירות.
מסכימה שכדאי לקדם רעיונות של ביטול פרסום במרחב הציבורי ומעבר לכך – שינוי וצמצום של שילוט בכלל. חייתי בעבר בויקטוריה באוסטרליה ושם קיים חוק לפיו כל, אבל כל, השילוט הבינעירוני מופיע באופן אחיד לחלוטין בשלטים קטנים מאוד בגוון חום בהיר עם כיתוב בחום כהה.
השלטים משתלבים בנוף ולא מפריעים ומזהמים את הטבע המדהים במהלך הנסיעה. תחנת דלק, עיר חוף או המבורגרייה, כולן זוכות לאותו שילוט בדיוק.
כמובן שהאחידות מביאה לנראות של שלטים קטנים מאוד. גם תוך כדי נסיעה מהירה.
ועוד הערה בנוגע ללימודי פרסום במחלקות לתקשורת חזותית – פרסום הוא טעון ומעורר הרבה מחלוקות כתחום לימוד אקדמי. אבל יש תחום שלם שזוכה ללגיטימציה, מבוקש מאוד על ידי תלמידים ואיננו מעורר מחלוקת – מיתוג.
האם המיתוג איננו אח קרוב של הפרסום? הרי גם המיתוג על אריזותיו, שלטיו, אביזריו וססמאותיו משפיע באופן קריטי על הסביבה החזותית ועל אוצר המילים והדימויים שלנו. צריך לפחות להיות מודעים לכך ולא לנקות אותו מאחריות לערכים סביבתיים וחברתיים.
מירב את בהחלט צודקת ומציגה מציאות כואבת. כאשר אין מודעות סביבתית שהינה תוצאה של חוסר מודעות חברתית ותרבותית, חוסר חינוך לערכים, יש מקום להכתבת עיצוב מלמעלה, מהרשויות. עיצוב באמצעות חוקים. חוקים של מה אסור ומה מותר לעשות, העניין יותר מסובך כאשר עוסקים בתוכן עצמו, מה מותר ומה אסור לחשוב ולומר.
עיצוב מלמעלה הוא ברירת מחדל כואבת אך כנראה לפעמים הכרחית. אך יש לעשות אותה בתשומת לב רבה ובזהירות. ראי מה קרה לארכיטקטורה בארץ בגלל חוק סגירת המרפסות וההתחכמות של הארכיטקטים עם מרפסות מדורגות.
עפר, וויקטור כמעט חסך לי את הצורך להתנסח. אני מסכים לכל מה שהוא כתב, וממשיך משם.
אני מקווה שבכל מקום רציני בו מלמדים פרסום דנים גם ביכולתו להזיק, מעצם היותו כה חזק ואפקטיבי. עולם הפרסום קיים והוא אינו הולך להעלם. מדובר בתעשיית ענק, חלק אינטגרלי ומהותי מהקיום במאה העשרים ואחת, מוצא חן או לא מוצא חן .חלק מבוגרי מחלקות התקשורת החזותית יעבדו בו ויתפרנסו ממנו, אם נלמד פרסום ואם לא. חשוב להכניס שיקולים אתיים לעולם הזה, לא לנסות להתכחש לקיומו.
חשוב ללמד עיצוב לפרסום במחלקות לתקשורת חזותית ולהזכיר לסטודנטים שוב ושוב את ההבדל בין טוב ורע ואת האחריות המוטלת על כתפיהם. ובהמשך למירב- מיתוג ובעצם כל עיצוב – משפיע על כל אספקט של חיינו החיצוניים והפנימיים.
לא רק פרסום. אשתמש בקלישאה קצת דמגוגית אבל בכל זאת תקפה-לא נשק הורג אנשים, אנשים הורגים אנשים.
וכאן כבר מדובר על חינוך החברה, לא רק על חינוך המעצבים.
עפר לא הזכיר רק את האפשרות (שאני מסכים עם מירב, ויקטור ואיציק לגבי כך שהיא איננה מציאותית) להפסיק ללמד פרסום. הוא גם הציע עוד אפשרויות – כגון ביטול פרסום במרחב הציבורי. אני גם הבנתי מצורת הכתיבה שלו שהוא מתכוון ל"פתיחת דיון" על מה כדאי למעצבים/מערכת ההוראה של המעצבים לעשות לאור הדילמות שעולות מן הפוסט.
—
כך שלטעמי – אל תשפכו את התינוק עם המים. נכון שצריך ללמוד פרסום אם אתה לומד תקשורת חזותית. אבל יש גם את "איך ללמוד פרסום" – אני מתכוון לרמת הביקורתיות שננקטת. ויש גם את הרגולציה על מה מותר ומה אסור במרחב הציבורי. נראה לי שבמקום להתייחס להצעות של עופר כהצעות קונקרטיות (ולפסול או לגבות אותן) מוטב היה להתייחס אל התגובה שלו כהצעה לדון על מה המחוייבות של עולם העיצוב בעקבות שאלות שפוסט זה מעלה.
אבנר ועפר- אם בזה עסקינן- אשמח מאוד לראות את קיר הענק בדרך לשנקר (ואת כל אחיו האחרים) ריק ממודעות. המרחב הציבורי מופקר והרשויות צריכות לטפל בכך.
תפקידנו אנו לייצר דיון , כפי שאכן עשתה מירב בפוסט.
ואם כך, כדאי לפנות למי שכבר השקיע וכתב וערך: מגזין ארץ אחרת, גיליון מס' 29, יולי-ספטמבר 2005.
—-
קישור:
http://acheret.co.il/?cmd=articles.141
—-
אנקדוטות:
1. שער הגיליון הוא השלט של פוסט זה.
2. מאמר בגיליון על הולילנד – 5 שנים לפני שהתפוצץ.
הפעם אני אמשיך את דבריו של איציק ואשתמש בקלישאה על הנשק, כאשר אתה מעצב כלי נשק, חטיף במבה, מכחול, בגד אתה מעצב כיצד יהרגו, יאכלו, יציירו, ויתלבשו, אתה מעצב דרכי חיים.
לעולם אין המוצר מופיע כשלעצמו אלא בקונטקסט בהקשרים שונים ומשונים ולכן המיתוג האישי או של החברה תמיד קיים במודע או שלא במודע. המיתוג הוא תוצאה של נסיון חיים אישי וחברתי או של סיפור על אפשרות לשינוי עתידי בהתנסויות החיים. ההפרדות בין עיצוב המוצר לבין המיתוג שלו (והפרסומת כחלק ממנו) אינן קיימות במציאות. מיתוג לא מוצלח הוא מיתוג שאינו מצליח לייצר אפשרות רלבנטית לחיים במקושר עם המוצר עבור הקהל שלו.
בפוסט שהעלתי אתמול אני מתאר מזוית אחרת את חוסר היכולת להפריד בין מרכיבי העיצוב שכאן אקרא להם – המוצר, המיתוג והערכים הפוטנציאליים שבו.
אחלה דיבור נהיה פה (-:
מרשל מקלוהן אמר שהמדיום הוא המסר, כלומר עם נשק הורגים, לא מכינים חביתות. לכן לא משנה איזו מודעה תופיע על קיר הענק בדרך לשנקר, והמטרה גם אינה לרוקן אותו, אלא פשוט לסלק אותו משם. וזה מוביל לשתי הבעיות המרכזיות בפרסום ובאחיו הצעיר מיתוג – הגודל והפולשנות.
אני לא מכיר תחום אחר שיש לו לגיטימיציה לתקוע לנו לתוך הפרצוף מה שהוא רצה, כמה שהוא רוצה ובאיזה גודל שהוא רוצה.
לא אכפת לי שאנשים ילמדו פרסום ומיתוג, יעסקו בזה כל חייהם וימלאו את עולמם בשקרים ושטויות למטרות רווח. אבל למה הם צריכים להטריד אותי עם הגבב הזה? בבקשה, שיהיה ערוץ פרסומות בטלוויזיה. האינדיבדואל האורבני של וויקטור יכול לצפות בו, כמו בערוץ הקניות, או לפשפש בדפי זהב, או לשוטט באינטרנט ולדלות את כל האינפורמציה שהוא צריך. מי נתן אישור לתקוע פרסומות בשירותים של המסעדה, על קיר הביניין, בין תוכניות הטלוויזיה, בפופ אפ של אתר החדשות? במובן הזה אין פרסומות טובות – כולן, כולל תשדרי השירות המעצבנים נגד תאונות – מבססות את המוסכמה המסוכנת שמותר לבעלי שררה או ממון לזיין לנו את השכל.
——
אין מצב!
בדיונים על הפוסט של ויקטור:
http://untitled.org.il/?p=2286#comments
טענתי שבפקולטה לארכיטקטורה בטכניון יש הרבה מאד דיון ערכי. נראה לי שהגענו כאן לאיזושהי הסכמה שהדיון הערכי או היישום של הערכים במערכת החינוך לעיצוב לתקשורת חזותית לוקה בחסר.
—
ואני תוהה לי – איך יכול להיות? מה בכל זאת מביא את הדיון הערכי אל תוך בי"ס לארכ' ומונע אותו בבי"ס לתקשורת חזותית?
—
עלתה בי המחשבה שייתכן שזה בגלל _אופי_המקצוע_ יותר מאשר המוסדות. אדריכל נמצא, במהלך הקריירה שלו (כך נראה לי) יותר פעמים בתפקיד "משרת הציבור" מאשר תקשר חזוית ממוצע. למה? כי בארכיטקטורה, אפילו אם אתה מתכנן בית פרטי – אתה מחוייב (אם אתה ישר עם לקוחותיך) לשרת אותם נאמנה בכך שתבין את צרכיהם ותתכנן/עצב בהתאם. ונראה לי שההבדל, בה' הידיעה, הוא שלשרת חברה/תאגיד זה פשוט שונה מאשר לשרת — אדם —.
גם אותי השלט הזה מקומם – מהסיבות שכבר נמנו וגם – הכי מרגיז – שלדוגמנית אין שיער על הרגלים. מבחינתי זה הפרט שמתמצת את כל העוול שנעשה לתרבות הנגד בניכוס הגס הזה.
וגם הערה לויקטור פרוסטיג:
לפני כמה שנים הייתי שלושה שבועות בקובה. בקובה אין פירסום. מקסימום איזה ציור קיר הקורא לאזרחים לחסוך במים, או דיוקן של "אל צ'ה." זה היה נחמד. השוק בא לי כשהגעתי משם למיאמי. בבת אחת בכל מקום, על כל קיר בתקרה וברצפה, על החטיף ולידו, במעלית ובפרוזדור רוצים ממני משהו. רוצים לספר לי מה חסר לי בחיים. היה לי קשה לנשום – תרתי משמע.
וזו ההתקפה החושית התמידית שתחתיה אנו מקיימים את חיינו. אתה טוען שאין ברירה [עובדה שבקובה יש ברירה] – אולי אתה צודק, אבל המחיר… המחיר הוא גירוי יתר מתמיד ולכן גם אדישות להמון דברים קטנים וחשובים שמהם מורכבים חיינו שאין להם את הכח לצעוק לנו בעיניים.
מירב, את אומרת ש"פרסום הוא טעון ומעורר הרבה מחלוקות כתחום לימוד אקדמי. אבל יש תחום שלם שזוכה ללגיטימציה, מבוקש מאוד על ידי תלמידים ואיננו מעורר מחלוקת – מיתוג." בשבילי אין שום הבדל. מיתוג הוא רק מינוח יומרני יותר למה שכינו פעם "זהות חזותית" והוא חלק מהתופעה הכללית שנקראת פרסום. אין לי בעיה עקרונית עם ייצור מוצרים ומכירתם, אבל הפרסום והמיתוג פשוט איבדו פורפורציה, התנפחו למימדי ענק, הפכו לגידול ממאיר. אם מישהו היה מציב לנו סוללה של רמקולים ענקיים ליד חלון חדר השינה וטוחן לנו את האוזן עם ג'ינגלים טיפשיים היינו מזמינים משטרה, אבל שלט בגודל של מגדל בבל זה עובר.
ולכל מי שאומר "ככה זה" ו"אין מה לעשות". עד 1968 לא הייתה זכות בחירה לנשים בשוויץ. גם שם היו כאלה שאמרו "ככה זה". עד לפני כמה שנים אם מישהו נשף עשן סיגריות לפרצוף של התינוק שלך במסעדה או באוטובוס, זה היה נורמלי, "ככה זה" היו שאמרו. עכשיו זה ניראה לנו מפגר. יגיע הזמן ואותו דבר יקרה ביחס לחודרנות ולזיהום המנטאלי של תעשיית הפרסום. בתור יוצרים של תרבות חזותית אנחנו צריכים להוביל את המהלך הזה ולא לגלגל עיניים לשמיים.
עפר – אחלה קישור שבעולם. סחטיין על news1 שמצליחים לפרסם מאמר אקדמי קריא באתר חדשות. ממליץ למי שמשתתף בדיון ולא לחץ על הקישור המופיע בתגובתו של עופר ללחוץ עליו :)
זהו. אתמול נסעתי לשנקר והשלט כבר לא היה שם. הקיר היה ריק לרגע. נעם ובר כנראה השלימו את הקפיצה וברחו מן התמונה. אפשר להבין אותם. כמה זמן אפשר לסבול את האבק, הפקקים וצפירות המכוניות?
—
ליואב – "גם אותי השלט הזה מקומם – מהסיבות שכבר נמנו וגם – הכי מרגיז – שלדוגמנית אין שיער על הרגלים. מבחינתי זה הפרט שמתמצת את כל העוול שנעשה לתרבות הנגד בניכוס הגס הזה."
איך לא חשבתי על זה קודם. זו תגובה מאירת עיניים שלא לומר מסמרת שיער..
הדברים שכתבת עברו גם לי בראש בכל פעם שהייתי רואה את שלט הענק הזה. עם זאת, נשארתי אדישה לנוכח השימוש הציני שנעשה בפסטיבל וודסטוק ובסמל השלום. אולי בגלל שהמון פרסומות "תופסות טרמפ" על כל מיני רעיונות ששינו את האנושות, משטיחות אותם לרמה של פלקט תוך הכפפתם להעברת המסר של המוצר המפורסם.
הדבר שיותר הציק לי בפרסומת, הוא הידיעה שמי שעומד בראש המשרד הזה [לא הגרפיקאים שביצעו את ה"קטלוג" הזה] בהחלט מודע לציניות שלה. מתוך היכרות קצרה עמו [מביאים אנשים מעניינים לקורסים בבצלאל], הוא משוכנע שהאקט הפרסומי שלו הוא מתריס וחתרני והוא נהנה "לנפנף" את זה באיילון. הוא נהנה מהמחשבה שהוא גורם לאלפי צעירים ליפול במלכודת הקפיטליסטית שלו ולקנות חולצה שיוצרה בסין עם סמל השלום ולהאמין שהם מבשרים את עידן האהבה [אבל בעד ביבי]. ההסתכלות שלו על העולם היא לגמרי מלמעלה, כביכול, והסיפוק שלו נובע ממשחק ברעיונות ובאנשים. זה מה שהעציב אותי.
שירה, תודה על התגובה וסליחה שלקח לי הרבה זמן לענות.
—
כמובן שמה שמכעיס הוא הידיעה הברורה שהדברים אינם נעשים מתוך תמימות וחוסר הבנה אלא באופן מכוון. ועוד יותר מכעיסה כמובן ההתנשאות של הפרסומאים והנתק המלאכותי שהם חשים מול תוצאות המהלכים התקשורתיים, הכלכליים והפוליטיים שלהם. כדי להמשיך לפעול באופן הזה הם חייבים למעשה לנתק את עצמם מהחברה שהם חיים בה ולהתעלם מהעובדה שהם משנים אותה. לא בהכרח לכזו שהם היו רוצים לחיות בה.
—
מתוך סקרנות – האם האורח התייחס ישירות לקמפיין הזה או דיבר באופן כללי על הטרנד?