"הלימודים העיוניים מפריעים לי ללמוד!"
זעקו מודעות A3 על קירות האקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים. חורף שנת 1999.
13 שנים מאוחר יותר, באותה אקדמיה וגם אצל המתחרות, הביטוי האנטי-אינטלקטואלי אולי פחות מוחצן אך הסנטימנט נשאר דומה. גם היום סטודנטים רואים מחקר, קריאה, ניתוח וכתיבה כחיצוניים ליצירה ואולי אפילו כמתחרים בה. יש שיגוננו על עמדתם זו בשם ה"אינטואיטיביות של היצירה" או ינסו לטעון כנגד התפיסה האנליטית הקרה של המילה לעומת החמקמקות ורב המשמעות המבורכת של הדימוי. הכל טוב ויפה, אני לא אטען שאין מקום למצוא את האיזון אבל אני בהחלט טוען שכיום בוגרי בתי הספר לאמנות ועיצוב מסיימים את הלימודים עם תפיסה מעוותת לגבי יצירה ומחקר אשר הופכת אותם ליוצרים פחות טובים ומגבילה את הפרספקטיבה שלהם כאנשי תרבות.
אותו סנטימנט אנטי-אינטלקטואלי אינו שורש הבעיה. הסנטימנט הזה הוא סימפטום הנובע מתוך מסר די ברור שאנחנו "המערכת הלימודית" מעבירים לסטודנטים שלנו. אנחנו אלה שמפרידים בין לימודים תאורטיים לבין לימודים מקצועיים. אנחנו אלה שמלמדים יצירה מעשית בקונטקסט אינטימי וברמה אישית ומוותרים על הפורמט הזה לחלוטין כשמלמדים תיאוריה. בבתי ספר שמעלים על נס את היצירה, לימודי התאוריה לרוב נעשים בצורה הכי פחות יצירתית שיש ונחתמים במבחן אשר בינו לבין יצירה (אפילו כתיבה יוצרת) אין כל קשר.
יתרה מזאת, בזמן שבתוך מסגרת המחלקה נעשה מאמץ כן לייצר תכנית לימודים מובנית אשר מכינה את הסטודנט לכיוון הקריירה היצירתית שלו, הפן התאורטי מטופל בשיטה של "אאוטסורסינג". הלימודים העיוניים הם מעין לימודי העשרה כלליים, אף אחד במחלקה לא יודע ואף לא מתעניין בפן התיאורטי שבנה לעצמו הסטודנט. אותה העשרה מתפקדת על בסיס ידע כללי… שתדע מה בא קודם, ניאו קלסיקה או רוקוקו, שיהיה לך בסיס כללי מי היו אסכולת פרנקפורט ושתוכלי לכתוב במבחן בכובד ראש למה חרושת התרבות זה איכסה.
מדוע המחלקה לתקשורת חזותית אינה לוקחת צד פעיל בעיצוב תכנית לימודי התקשורת וקושרת בין אלה לבין השאלות האתיות של ההוצאה לאור? מדוע המחלקה לעיצוב תעשייתי אינה תובעת תכנית מובנית החוקרת מגמות חדשות בטכנולוגיה ברת-קיימה? מדוע המחלקה לעיצוב הסביבה האורבנית אינה קושרת בין משנתם של גי דבור ומישל דה-סרטו לבין העבודה והביקורת בקורסי הסטודיו?
סיבה אחת היא שהמועצה להשכלה גבוהה תובעת מאיתנו סגרגציה מלאכותית של התיאוריה לעיסוקם של דוקטורים ודוקטורנטים, שלרוב כבר אינם עוסקים ביצירה מעשית. סיבה נוספת היא אותה אנטי-אינטלקטואליות שמאפיינת גם את הסגל, שלרוב גם הוא קורבן של אותה השיטה. סיבה שלישית יכולה להיות נעוצה במבנים הפוליטיים של הארגונים שהשתרשו ושקשה מאוד לשנות.
כל הסיבות הללו אינן מספקות ואינן מונעות מהמחלקות היוצרות לקחת חלק יותר פעיל ואחראי בעיצוב הלימודים התאורטיים והפיכתם לרלוונטיים יותר לעשייה בתחומי המחלקה. כל הסיבות הללו אינן מונעות מהמחלקות להתנסות במודלים של לימודים תאורטיים בתוך התכנית המחלקתית "המעשית". כל הסיבות הללו אינן מונעות ממרצים לדרוש מהסטודנטים לקרוא, לחקור, לכתוב ולהרצות בפני הכיתה על נושאים המשיקים לתחומי ההוראה בכיתה.
בעשור האחרון הפכה הכתיבה לחלק בלתי נפרד מהפרקטיקה המקצועית. השורה הראשונה של היוצרים בתחום שלי לפחות הם כולם אנשים שמתבטאים במילים הרבה לפני בחירת הריווחים שביניהן. ב-Rework, ספרם השני (!) ממליצים מייסדי הסטודיו 37Signals: "שכרו את מי שכותב טוב יותר!" מחקר, אנליזה והבעה של רעיונות בכתב הם צורך מקצועי מהמדרגה הראשונה והגיע הזמן שהאקדמיה תבין שנכון להיום היא נכשלת במתן מענה הולם לצורך זה.
בסופו של דבר אני מאמין שאותה חלוקה מובנת בין הלימודים המעשיים, האינטימיים והמובנים במחלקות לבין העיסוק המנוכר והרנדומלי כמעט בתאוריה, הסטוריה ומחקר ביחידות "עיוניות" אכן מייצר התניה ש"הלימודים העיוניים מפריעים לי ללמוד". אני מאמין שבוגרי מסגרות הלימודים שיקדימו לאתגר את הדיכוטומיה הזאת יהיו אלו שיובילו את תחומי היצירה בעשורים הבאים.
*ואגב, אם מישהו יכול לרשום את השם שלי בדף הנוכחות של אמנות ימי הביניים ביום ראשון ב-9 בבוקר, אני ממש ממש אודה לכם.
התפרסם לראשונה ב־28 בינואר 2012
הנושא כל כך חשוב, ובאמת יש בעיה גדולה עם הקורסים העיוניים, שרבים מהסטודנטים רואים בהם מיותרים, וזה אינו המצב כלל וכלל.
לטעמי סיבה מספר שתיים שציינת היא זו שיוצרת את המציאות הזו – אותה אנטי-אינטלקטואליות שמאפיינת גם את הסגל, שלרוב גם הוא קורבן של אותה השיטה, ואומנם אי אפשר להאשים, רק לבקש לחשוב קצת איך כדאי לשפר את השיטה.
כי כמו שכולם יודעים – ידע זה כח… גם בתחומי העיצוב השונים.
(סטודנטית שנה ב לתקשורת חזותית)
מעניין וחשוב.
שווה אולי לציין שנראה שדווקא כן נעשה מאמץ כלשהו מצד האקדמיות בכיוון –
המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מכניסה תכנים ושיעורים רלוונטים לתחומה למסגרת העיונית; (זה אמנם קרה אחרי שכבר עזבתי את בצלאל, אבל) למיטב זכרוני יש קורסים עיוניים בעיצוב גרפי וטיפוגרפיה במחלקה להיסטוריה ותאוריה.
אני יודע שלא בהכרח לזה התכוונת, אלא דווקא לתכנים ותאוריות מתחומים משיקים וכלליים יותר, אבל גם זה משהו. (ולפי דעתי זה חשוב לא פחות – אין בבתי הספר מספיק דגש על הענקת ידע בתחום. מרגיש שהעשיה קצת מנותקת ממעשים ומחשבות מקובלים בתחום.)
במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, לכל סטודנט בשנה ד' המתחיל לעבוד על פרוייקט הגמר שלו יש מנחה מקצועי (מסגל המחלקה) ומנחה תאורטי, ממסגרת הלימודים העיוניים, שאמור לתת תוקף/נדבך אקדמי לעבודה.
ועוד באותו עניין –
best practice לטעמי בתחום –
סילבוס של קורס (מבי"ס ריזדי) הנקרא
Graphic Design & Critical Thinking
ומועבר ע"י המעצב/מחנך/כותב מיודענו רוב ג'יאמפיטרו
http://blog.linedandunlined.com/post/404077129/graphic-design-critical-thinking-2007-with-luke
קריאת חובה לדעתי לכל מי שמתעניין בחינוך עיצוב.
הקורס מעשי, אך משלב קריאה ודיון בטקסטים קצרים וחשובים מתחומי העיצוב/אמנות/ארכיטקטורה/תרבות/ביקורת.
לא נותר לי אלא להסכים בעצב.
כסטודנט מתחיל לעיצוב פנים ניכר שהדרישה העיקרית היא יצירה יצירה ויצירה ללא שום הבנה תאורתית.
סטודנטים נדרשים לייצר מודלים אוויליים (מבלי להזכיר שעליהם להיות מבוססי חומרים "אמיתיים"..) על בסיס שבועי מייד עם תחילת השנה ללא כל ידע או הבנה אמיתית של מה הם עושים ובמה הם מתעסקים. אין קו אחיד בין מרצי הסטודיו וכל אחד מושך בכל הכוח לעבר השיטה שלו.
משיחות שערכתי עם סטודנטים משנים גבוהות יותר ניכר כי התחושות הללו מקננות גם אצלם, כך שכל ציפיה לשינוי כלשהו שיתרחש- הלכה ונעלמה.
מבאס.
מושון, כתבת יפה, ביקורתי ומנוסח ברמה גבוהה.
אין ספק שאת הצד התאורטי אתה מיטיב להבין וליישם :-)
מאוד נכונה וצודקת האבחנה שלך לגבי ההפרדה בין הלימודים התאורטיים למעשיים. יותר מזה, רבות נאמר על מקומו של תחום העיצוב כמקצוע / ענף אקדמי. אבל רק כשהמוסדות המחנכים בתחום (כולל זה שאני מנהל) יתייחסו לעניין ברצינות הראויה, יוכל התחום לעלות מדרגה ביחס התעשייה והחברה אליו. זה בידינו.
כמובן שלמועצה להשכלה גבוהה יש חלק חשוב בקביעת מדיניות ואת היכולת לאכוף אותה. אך זו הבעיה שלנו.
מעניין מאד, לא חשבתי אף פעם על הלימודים התיאורטים בהקשר הזה. יש לי הרבה מחשבות בנושא אבל מכיוון שאני עובר מחר דירה (!) תגובה מפורטת יותר תגיע בלי נדר בהמשך.
בכל מקרה כמי שעוסק בכתיבה אני רואה כמה זה חשוב – כמה זה מכריח אותך לחשוב, לחשוב מה אתה בדיוק רוצה להגיד, לא בערך. וכמי שקצת מלמד כתיבה אני רואה איך סטודנטים הרבה פעמים מתנגדים לזה בהתחלה – מה פתאום לכתוב, אנחנו מעצבים – ובסוף השנה מבינים כמה הכתיבה תרמה להם.
אני חושבת שהייתי רוצה להסכים עם הדברים…אולי מהפרספקטיבה האישית שלי אני מתחברת לנקודת המבט שלך. יחד עם זאת אני חושבת שמדובר בסוג של יכולת. היכולת לתרגם ולעכל חומרים אנטלקטואלים לעשייה יצירתית היא לא נחלתם של רבים. האם היא צריכה להיות? לא ברור…רבים מחברי מהזן היוצר אכן מתאימים לכותרת של הפוסט שלך ויעידו אף על עצמם שחשיבה על הדברים ופעולות הניתוח מקשות עליהם או אפילו מסרסות את היצירה שלהם. האם זה הופך אותם ליוצרים פחות טובים? במקרה שלהם, אני לא חושבת.
אם נסתכל על פרוייקטי גמר למשל, סיטואציה בה רוב הסטודנטים נדרשים לעומק יותר משמעותי של יצירה, לא מעט נתקעים במעבר שבין החקירה העיונית ליצירה הפיזית כשמעטים מנסחים לעצמם דרך חקירה המשלבת בין השנים. התוצאה לרוב היא תרגום מילולי של קונספט. בתוך התמונה הלעיתים מצערת של פרוייקטי הגמר ניתן לראות יוצרים שבכל זאת מצליחים לחבר ולמזג מחשבה ויצירה לכדי קונספט מעניין ומרענן…אז אני שואלת את עצמי האם הרעבים לכתיבה ומחשבה לא ימצאו את הדרך לשם גם אם המערכת לא מחנכת אותם לכך באופן ישיר?
לתחושתי החיבור שאתה מדבר עליו בחלק האחרון של הפוסט שלך הוא לא ברור מאליו או לא כזה שכולנו או רובינו מסוגלים להתנהל יצירתית בתוכו באופן שבו אתה מתאר. יחד עם זאת אני מסכימה ומזדהה עם רוב הנקודות שהעלת.
במיוחד סביב התכנים הנלמדים במסגרת הקורסים העיוניים.
דרך אגב, גם כאן במרחבו הדיגיטאלי של אנטייטלד, שבו אנחנו חושבים ודנים יחד סביב השאלות שלך, ישנה הפרדה מסויימת בין מחשבות ומעשים…
רק כשהתחלתי את התואר השני שלי בחו"ל הבנתי כמה הלימודים העיוניים מעשירים ותורמים ליצירה. אולי הבעיה היא באמת באופן שבו הם נלמדים בתארים הראשונים בארץ, הגישה של המחלקה "המעשית" כלפי העיוני, והרמה באופן כללי (כשאני למדתי בבצלאל, אין לי מושג מה קורה עכשיו).
בתואר שאני עושה עכשיו קודם כל מגישים תיזה עיונית, ורק אחריה מתחילים לעבוד על פרויקט הגמר, שמתבסס על כל המחקר התיאורטי שעשית בתיזה העיונית (כך זה גם עובד באנגליה בתואר הראשון). אני חייבת לציין שנפקחו עיני, וגיליתי שהדבר הכי טוב שקרה לי בתואר הזה הוא הלימודים העיוניים. נכון, לפעמים קשה לעשות את המעבר מהמחקר התיאורטי לעבודה המעשית. אבל ההשראה, והעומק שאפשר להגיע אליו הם מדהימים.
אני חושבת שכשמסתכלים על עבודה ("מעשה") שיש מאחוריה מחקר תיאורטי ועל כזו שלא, רואים את ההבדל.
@יותם:
הסילבוס של רוב נהדר (השטות הגדולה שלי היא שלא השכלתי לשבת אצלו בכיתה אחרי שהוא ישב בשלי) אבל הוא גם חושף מורכבות נוספת בלימודי טקסטים בארץ – האנגלית. העושר, הזמינות והנגישות של התוכן הכתוב באנגלית הם יתרון משמעותי עבור סטודנטים לעיצוב במוסדות אנגלוסקסים. לא רק זמינות התרגום של פוקו (שקרוב לודאי נמצא לו מקבילה עברית) אלא הנגישות של הבלוג פוסט משבוע שעבר (כשלימדתי ב-NYU הייתי משנה את רשימת הקריאה באופן שוטף עם התקדמות הסמסטר והשתנות התחום שלימדתי בכל רגע). אני חושש שהדרך היחידה להתמודד עם זה היא לדרוש מהסטודנטים קריאה באנגלית, אבל כיום אנחנו פשוט כל כך כל כך רחוקים מזה…
@אבירם:
אני שמח שאתה מכיר בחשיבות הנושא. מה הדרך שלך להתמודד איתו?
@יובל:
בהצלחה במעבר, מחכה ומצפה לתגובתך בהמשך.
@מאיה:
השאלה היא אם מחקר, הסטוריה ותאוריה חייבים להיות בתחרות עם אותה יצירה עצמאית וראשונית? מהצצה בפורטפוליו (המרתק) שלך אני מבין שהתחום שלך הוא עיצוב מוצר/תעשייתי.
אם לדוגמה היו מבקשים מסטודנט לכתוב על היצירה שלו בקונטקסט היסטורי אחרי האקט היצירתי, או אפילו היו מזמינים סטודנטים להיות המבקרים אחד של השני ולכתוב ביקורת מנומקת ומבוססת (לא ברמה של "אהבתי את הבחירות הצבעוניות…").
אלה הצעות שאני שולף כרגע מהמותן, אבל אני מאמין שבאמת יש דרך לחנך למחקר וביקורת בצורה טובה יותר מזו שאנחנו עושים כרגע. לא?
@רונית:
שלום לך חברתי לספסל הלימודים, אני איתך לגמרי, רק כשיוצאים החוצה ופוגשים דרכים אחרות ללמוד (וללמד) מקבלים פרספקטיבה. כמו שציינתי בתגובתי ליותם, התרגום (תרתי משמע) אינו מובן מאליו, אבל שווה להתנסות בו. אני לדוגמה מלמד כבר שנים עם בלוגים ודורש ביקורת כתובה מהסטודנטים שלי על בסיס שבועי. זה אחד הדברים שעל בסיסם הם מקבלים ציון ואני בהחלט רואה התקדמות לאורך הסמסטר. השיפור האחרון שהכנסתי הוא "הסוציומטרי והאוטומטרי" – בשבוע האחרון של הסמסטר כל סטודנט נדרש לשלוח לי את 10 התגובות שהכי עזרו לו לאורך הסמסטר ואת 10 התגובות הטובות ביותר שהוא כתב בעצמו לחבריו לכיתה. מהרגע שהכרזתי על הדרישה הזאת רמת התגובות קפצה בצורה מרשימה ביותר.
סיימתי את לימודי במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר לפני כמעט 4 שנים. בשנה האחרונה לתואר נדרשנו אני וכל חברי לספסל הלימודים להגיש עבודת סמינר. אחת ויחידה בתואר אקדמי שמוכר על ידי המל"ג. עבודת הסמינר לא הייתה מוגבלת בנושא או מחוייבת לעסוק ישירות בביגוד. עבודה הזו גרמה לי להבין עד כמה עיני היו עצומות במהלך 4 השנים שקדמו לה. נהניתי לכתוב את העבודה, לקרוא חומרים מאתגרים, להבין דרכי עולם קצת אחרות מאותו מסדרון צר הנחשב ראוי ללימודי "אופנה".
בסיומה של השנה האחרונה שמעתי שרוצים לבטל גם את הסמינר היחיד הזה. לא יכלתי לעמוד מהצד וניגשתי אל ראש המחלקה, מסבירה לה שכתיבת עבודה מעמיקה רק תיטיב עם הסטודנטים ותגרום לעבודותיהם ולפרוייקט הגמר להגיע ממקום עמוק יותר למקום גבוה יותר. היא הסכימה איתי, אבל סיפרה לי שרבים (מידי) המקרים בהם סטודנטים פשוט אינם מגישים את העבודה שנחשבת תנאי לקבלת התואר, ייתכן ומעצלנות, ייתכן מחוסר עניין, ייתכן מצרות הרוח. מצב כזה גורם לכך שהסטודנט שסיים 4 שנות לימוד אינו מקבל את התואר באופן רשמי ומכאן (מסקנה שלי): שהמוסד אינו מקבל את מענק המל"ג על בוגר התואר.
באופן כלכלי, לא שווה למחלקה להתעקש על כתיבת עבודה אקדמית ממי שאמור לקבל תואר בוגר אוניברסיטה. עיני נפקחו בתדהמה.
כך יצא שבסיום 4 שנות לימוד באוניברסיטה ידעתי לגזור ולתפור רוכסן בעיניים עצומות, ידעתי לדקלם את עקרונות העיצוב של הקולקציות האחרונות של גוצ'י ודיור אך את משמעות המילה סמיוטיקה לא ידעתי, על תיאטרון האבסורד של קפקא לא שמעתי.
כיצד קורה שסטודנט נדרש לעצב פרוייקט שלם ללא היכולת לעצב מחשבה?
לדעתי הטעות הבסיסית של הסטודנטים ושל סגל המחלקות במקביל הוא חוסר הרצון להבין שעיצוב אינו רק פעולה ויזואלית. לא מדובר רק בגזירה, תפירה, חיתוך, ריתוך ושיוף על בסיס דימוי כלשהו שנקרא "השראה". אלא בעיצוב הסביבה שלנו, התרבות שלנו. וכיצד אפשר לתרום לעיצוב התרבות העכשווית בלי לימודי בסיס של עקרונות התרבות?
אותה "השראה" ויזואלית שכולם מדברים עליה במהלך לימודי עיצוב צריכה, לדעתי, להיות מגובה במתודולוגיה אינטלקטואלית.
דוגמה רגעית: הרי מאוד קל לקחת ציור של מונה ולבנות פרוייקט גמר שסובב סביב חבצלות המים (תרגום מילולי לחלוטין). אבל לדעתי העניין הוא להבין ולחקור מאיפה מגיע האימפרסיוניזם, מדוע נדחה מה"סלון" לבדוק מדוע טכניקה זו נחשבה לשוברת מוסכמות חברתיות ומשם להבין את פירוק הרגע, הטיפול המהיר, כתמי הצבע, המשיחות המהירות התפיסה של רגע כבר חלוף. פרוייקט כזה, לדוגמה, אמנם יוצא מאותם דימויים נדושים של מונה, אך יכול להתרומם למקומות מעניינים הרבה יותר מאשר שוב אותם הדפסים וצורות ויזואליות של פרחים, גשרים ואדוות.
אני מסכים שזה חשוב מאד למעצבים לדעת לכתוב, אבל כדאי להבין איפה בדיוק היכולת הזאת באה לידי ביטוי אחרי שהם יצאים מהאקדמיה. אולי כדאי לכוון לכתיבה שיש לה באמת שימוש וקשר מעשי לתחום שבו המעצב עוסק. אני ממש לא חושב שכל מעצב צריך לדעת לכתוב סמינריונים. גם לדעת לכתוב טקסט שמסביר את העבודה שלך זה מצויין.
אולי המיקוד בכתיבה צריך להיות דווקא לשימושים פרקטיים יותר – טקסטים קלילים – לסקר תערוכה, לכתוב על פרוייקט, לכתוב קורות חיים ואפילו איך לכתוב אימיילים. אולי אם יתנו לסטודנטים לכתוב על דברים שמישהו באמת קורא אח"כ זה ייתן להם תמריץ לכתוב.
עבור לימודי המשך לתארים מתקדמים ומחקר מחויבת יכולת כתיבה ביקורתית וניתוח. אגב, גם כשמנתחים מאמר אקדמי מתפתחת יכולת הביטוי בכתב דרך סיכומים והגשת עבודות. מאחר ולא מדובר בועדת קישוט ואנו עמלים על קידומו של התחום גם בתוך העולם האקדמי חשוב שהיכולת הזו תבוא לידי ביטוי לאחר הלימודים לתואר ראשון. כיום בוגרים של אקדמיות לעיצוב אינם בהכרח הופכים לאנשי מקצוע אלא פונים לתחומים משיקים כמו למשל תרפיה באמצעות יצירה ועוד. גם בזירה העסקית חברות עיצוב ואסטרטגיה נדרשות לא מעט לקיים דיאלוג מקצועי כתוב המבוסס על מחקר איכותני. כמובן שאנשי מקצוע רבים כמו שציין אברהם יכולים להסתפק בכתיבה קלילה על תערוכות וקורות חיים אך תפקידה של האקדמיה לכוון גבוה יותר.
מושון שאלת מה עושים? עובדים על מציאת תכנים תאורטיים הרלבנטייים למקצוע. על בחירת קורסים סמינריונים שיש להם ערך מוסף ומשלים לתכנית הלימודים. לא כאן המקום לפרט אבל יש כאלו רבים וטובים. גם כדי למצוא אותם נדרשת מיומנות ויכולת עיונית סבירה פלוס.
דיון מרתק שמזכיר לי סיפור מהלימודים שלי:
בסטרסבורג, העיר הצרפתית בה למדתי היו שני מוסדות ללימוד אמנות. האחד- מחלקה לאמנות פלסטית של האוניברסיטה. מוסד פחות נחשב, ועם דגש גדול יותר על הלימודים העיוניים. הרבה עבודות הרצאות ומבחנים. המוסד השני, בו אני למדתי, היה בית ספר גבוה לאמנות, נחשב יוקרתי יותר ושם דגש על לימודים מעשיים למרות שגם לנו היו שיעורים עיוניים אולם המורים של בית הספר היו מעורבים לחלוטין גם בעשייה, נוכחים בביקורות והיה להם יותר חשוב להעביר ידע אשר יפתח דיון ויעמיק את העבודה היצירתית מאשר לעשות בחינות ולבדוק עבודות. יום אחד הגיע מורה חדש לתולדות האמנות. הוא הגיע מהפקולטה לאמנות פלסטית, זאת הדוגלת בשיטה אקדמאית קלאסית. באמצע השיעור הראשון אצלנו הוא עוצר את שטף הדיבור ושואל בתדהמה למה אנחנו לא כותבים כלום ממה שהוא אומר. הוא רגיל לסטודנטים שיושבים וכותבים כל מילה מההרצאה שלו, שאח׳כ ישננו בעל פה ויקיאו במבחן בעוד שאנחנו נהגנו להקשיב, מדי פעם לרשום פרט או ציטוט, לשאול שאלות, ולהבין מה הוא אומר. כמובן שהוא ניסה להעביר מבחן בסוף הסמסטר אבל זה לא ממש הצליח לו. זה היה איזה משהו מטופש בו הוא מקרין עבודות ואנחנו צריכים לזהות אותן ולכתוב עליהן. מכיון שזה היה כה מטופש בעינינו, כולנו דיברנו, העתקנו ודי זלזלנו. אני זוכרת אותו יוצא נסער בסוף המבחן וממלמל שמעולם לא עבד בתנאים כאלה…. לא ראינו אותו יותר בבית הספר אחר כך.
ובעצם הסיפור ממחיש את הנקודה האמיתית בעיני – הלימודים העיוניים חשובים בעצם העברת הידע, הרחבת האופקים ויצירת סקרנות ויכולות למידה ומחקר עצמאיות אצל הסטודנט ופחות חשוב האם הסטודנט יודע לכתוב טקסט אקדמי או לא. חשוב שידע להתבטא אך חשוב עוד יותר לעורר בו את הצורך לקרוא ולחקור לבד בתחומי תרבות שונים כדי שיהפוך בעתיד לאמן/מעצב טוב יותר. כמובן שזה דורש מהמורים להיות יצירתיים ומעניינים, להתחדש כל הזמן ולגרות ללא הרף את יצר הסקרנות.
מושון, בהמשך להתיחסות שלך אני מאמינה שהתחומים לא צריכים להתחרות. והכתיבה היא דרך לניסוח מחשבות, להבנתן כמו גם מיומנות נדרשת בעולם של שיתוף דיגיטאלי. אני גם מסכימה שיש לעודד כתיבה ביקורתית ולפתח יכולות ניתוח ומחקר. כן עולה בי שאלה, האם הדרך לעשות זאת היא באמצעות קורסים עיוניים וכתיבה בקרותית? וכאן אני נוטה להסכים עם אברהם. אפריד כאן בין השניים, בין הצורך בשידרוג קורסים עיוניים לבין שיפור יכולות מחקר וביקורת. קורסים עיוניים דורשים יותר התאמה לתחומים הנלמדים כמו גם רענון ועדכון של התכנים על בסיס קבוע. כאן אני לחלוטין אתך בנושא טכנולוגיות ברות קיימה וכולי. אפשר גם לחשוב על דרכים אחרות להוראת אותם קורסים בסיסיים במידה ולא ניתן לשנותם, למשל בזמן לימודי בשנקר זכור לי קורס אחד בו גלית גאון לימדה לצד מרצה מתחום הסוציולוגיה, שתיהן יחד העבירו קורס מרתק על מחוכים(במסלול לעיצוב מוצר) במסווה של קורס בסוציולוגיה. סכמה מאוד פשוטה של קורס ומאוד אפקטיבית באופן שבו היא מחברת אובייקט לחברה, כלכלה, תרבות וכולי בו למנחי הקורס היתה פרספקטיבה שונה ומשלימה בקונטקסט מאוד מסויים. בנוגע לפיתוח יכולות מחקר, לאחר לימודי בהולנד וכאן אני מאוד מתחברת לדברים שהעלתה רונית, מצאתי את הדרך לשלב "לימודים עיוניים" ועשיית עיצוב . יחד עם זאת אני חושבת שלא כל המעצבים הם בעלי אורינטציה חקרנית, מעטים יוצאים לתואר שני ואלו שכן מגיעים למסגרות האלה, הם יוצרים שלדעתי בטבע שלהם מחפשים את המקומות שאתה מדבר עליהם.
מה שכן, בהולנד נחשפתי לדרכים אחרות לעריכת מחקר בעיצוב. תהליך החקירה שם הוא חלק אינטגרלי מכל תהליכי היצירה ולא מופרד. כל הבנה אינטלקטואלית נדרשת לתרגום וויזואלי: איורים, סטוריבורד, מפות וסכמות גרפיות, סקיצות בדו ותלת מימד, דוגמאות חומריות..הכל לוקח כל עוד זה חורג ממילים. אעיז ואומר שהם פרנואידים של טקסטים ומחשבות מילוליות מכל הסיבות שפרטת ולכן מהשיעור הראשון אתה מתבקש ליצור
גם אם אין לך מושג מה, זה יכול להיות מחשבה ושאלה המגולמת בחומר, במודל, במשהו שנתן לתפוס ולהרגיש.
כשכל המחשבות שלך צריכות להגיע בסופו של דבר עם סימוכין: פילוסופיה, אומנות, מדע ….הכל רק לא סימוכין מתחום העיצוב :)
זה היה שינוי מרענן…
יש לי תחושה שהשינויים החברתיים/כלכליים/סביבתיים המטלטלים גם את תחומי העיצוב יצריכו מאתנו לצלול לעמוק כדי להבין את התהליכים המופשטים האלה ולתרגם אותם להצעות קונקרטיות( מוצרים, שירותים, מערכות) שיסיעו לנו לחיות ולנווט במציאות חדשה…למי שלא הולך לעצב עוד גוף תאורה לא תהיה ברירה אלא להתחיל לקרוא מאמרים, לשתף רעיונות ולכתוב פוסטים…העולם זז הרבה יותר מהר מהאקדמיה
פוסט משמח!
—
אני חושב שאין שום דבר תיאורטי בלימוד תיאוריות ואין שום דבר עיוני בלימודים העיוניים. תפקידם של הלימודים העיוניים הוא להפריע, לפרוע את המובן מאליו ולהוליד משהו חדש. המחשבה האנושית, הדיון וחילופי הרעיונות הם אלה שנותנים כיוון ומשמעות לכל מה שאנחנו עושים. בהעדר מחשבה ודיון ביקורתי בנושאים העמוקים ביותר, המעשים שלנו נשרכים אחרי ההצדקות הזמינות או הקפריזות החולפות. בדרך כלל – הסנסציה והרווח.
—
כפי שאני רואה את זה, אם מעמידים זה לצד זה את הניסיון שיש לנו מהמרחב החזותי העכשווי (ברחוב, בטלוויזיה, בקולנוע, באינטרנט) את ארון הספרים הגדול של ביקורת המרחב החזותי (אסכולת פרנקפורט, גי דבור, בודריאר, בארת', קאלה לאסן, נעמי קליין – ואני מזכיר רק כמה מהידועים יותר, יש עוד רבים) ולבסוף את רוב רובה של תוכנית הלימודים "המעשיים" בבתי הספר לתקשורת חזותית בארץ – מקבלים משולש בלתי אפשרי שקודקודיו לא יכולים להתקיים יחד.
לדעתי, זו הסיבה למעמדם הנחות של הלימודים "העיוניים" – אם לוקחים אותם ברצינות צריך להשתנות.
מושון, תודה על הפוסט, מתקיים כאן דיון מעניין ביותר. אני לגמרי מסכים אתך בנושא השפה, שהתחלת לגעת בו בתגובתך. מכיוון שרוב הכתבים החשובים כיום בנושא ביקורת עיצוב ותרבות חזותית כתובים בלועזית, על מנת להתחיל בדיון אקדמי מעמיק ורציני בישראל, כנראה שאנחנו זקוקים לתרגום איכותי של כמה מאמרי יסוד רלוונטיים, וליצירת שפה, שתוכל לתמוך בשיח האקדמי המתפתח בתחומי העיצוב. אני די משוכנע שנגישות למאמרים של סטיבן הלר, ניקולאס בל, ריק פוינור, מייקל ביירות' ועוד, תתרום רבות להעמקת השיח בנושא, ותעודד כותבים ומאמרים ישראלים חדשים. לדעתי, אנחנו בשלב מאוד מיוחד של גיבוש ויצירת "כלים" לדיון וניתוח גם כשאנחנו מדברים: "קונספט" או "רעיון" – "לייאאוט" או "מערך טיפוגרפי" – "פונט" או גופן" – אני יודע שאני עדיין לא החלטתי לגמרי על שפה עקבית בנושא כשאני מתבטא. אבל אני מרגיש שזה נושא שכדאי לתת עליו את הדעת, באקדמיה ומחוצה לה.
בהמשך למה שנכתב על זמינות הטקסטים בעברית – חדשות טובות
http://erev-rav.com/archives/16629
ספר שנמצא ברשימת הטו-דו האופטימית שלי הרבה זמן.
חבל רק שלא שמרו על עיצוב העטיפה המקורית ויוצאת הדופן.
ביקורת עכשווית על הספר – כאן:
https://www.typotheque.com/articles/ways_of_seeing_book_review
@נדב ויותם:
תירגום הוא דבר חשוב, אבל אני חושב שאולי חשוב יותר לדרוש מהסטודנטים לקרוא באנגלית כיוון שאנגלית היא שפה הכרחית לאנשי מקצוע אשר מאפשרת להם להיות חלק מהשיח המקצועי העולמי. העברית על כל מעלותיה אינה יכולה לבדה להכיל את השיח המקצועי והאינטלקטואלי סביב הנושא, גם אם כל שנה יתורגמו 1000 ספרי עיצוב וביקורת תרבות חזותית לעברית.
היום השיח מתקיים בבלוגים וברשתות חברתיות, בכנסים, בפסטיבל ובסדנאות בינלאומיות והוא דורש לא רק קריאה אלא גם כתיבה. במידה מסויימת היה נכון אולי לקיים קורס שכזה לחלוטין באנגלית, גם מבחינת הדיון בכיתה.
זה נשמע לכם מופרך? או שזה אולי שווה מחשבה?
יותם, תודה רבה על המידע, הספר נראה חשוב ומצויין.
מושון, הרעיון לא נשמע מופרך בכלל, זה רעיון מצויין, וזה יכול להיות ממש מעניין ומאתגר לנסות לקיים שיעור באנגלית.
אבל אני לא לגמרי מסכים אם חלק ממה שכתבת בתגובתך האחרונה. ברור שרובו של השיח האינטלקטואלי מתנהל באנגלית ומי שרוצה להיות פעיל בשיח הזה צריך לדעת לקרוא ולכתוב באנגלית. אבל מצד שני, אם יתורגמו טקסטים חשובים לעברית, לדעתי, זה יכול לחולל שינוי רציני באקדמיה הישראלית ובפיתוח שפה מקצועית יותר, ויוכל להוות כניסה יותר קלה לנושאי ביקורת תרבות ועיצוב רציניים (שאפשר להמשיך בהם באנגלית, או ללמדם במקביל).
כל הפוסט והדיון הזה מתנהל וכתוב בעברית, והוא נעשה במקביל לקריאה וכתיבה של רבים מהמשתתפים בו בשפה האנגלית. אני ממש מאמין שצריך למצוא את האיזון, וכן לנסות ולפתח סטנדרט אקדמי של כתיבה על מקצועות העיצוב בעברית. (וכמובן להתנהל גם באנגלית – אבל לא במקום)
כמי שחיפשה זמן רב מנחה לעבודת M.A בעיצוב גרפי, אני יכולה להעיד שאין כמעט אנשי אקדמיה בישראל שעוסקים בכך (כוונתי לבעל Phd, שרשאים להנחות לימודים מתקדמים). כתוצאה מכך, מי שרוצה להתמחות בתחום בארץ צריכה לסלול לעצמה דרך, המתבססת על תחומי ידע אחרים והכלתם על הפרקטיקה שהיא מכירה (או לא) משדה אחר.
אני חושבת שזה המפתח להבנת בעיית הלימודים העיוניים.
אני מניחה שבשנים הקרובות תחום העיצוב ילך ויעבור "אקדמיזציה", ואולי אז התיאוריה לא תראה כמו משהו חיצוני ומנותק מתחומי העשייה, אלא כחלק בלתי נפרד ממנה.
הנה דבר שאמר בן בלומנפלד, מעצב שעובד בפייסבוק, ליובל סער:
"כשהגיע לפאלו אלטו הגישה של בלומנפלד החלה לאט לאט להשתנות. "כל מי שפגשתי שם היה פשוט לא ייאמן. בחברות אחרות שבהן עבדתי תמיד חשבתי שאני המעצב הטוב ביותר, אבל אז הגעתי לפייסבוק ואמרתי ‘אלוהים, אני כזה גרוע'. המעצב הראשון שעבד בפייסבוק גם ידע לעצב פונטים נפלאים וגם כתב את הקוד של גרסת המקינטוש של נאפסטר. לאף אחד אין את הטווח הזה. הוא למד פילוסופיה בברקלי. רוב המעצבים מגיעים בדרך כלל מבתי ספר לעיצוב, ושם אני פוגש מעצבים שהגיעו מסטנפורד, דיוק, ברקלי, האוניברסיטאות הכי טובות. ככל שפגשתי יותר מעצבים הבנתי שזה המקום שכל הטובים מגיעים אליו ושאם אני רוצה להיות במקום הכי טוב, זה המקום"."
לצורך הבהרת ההקשר: הוא מדבר על מעצבים שהתואר הראשון שלהם אינו בעיצוב אלא במדעי הרוח… ויובל יתקן אם צריך…
יחד עם הבורות שיש לשאוף אליה, כפי שמוכתב הן על ידי מרצים והן על ידי סטודנטים , מתקבלת תוצאה עגומה של "יצירתיות" מהוללת וחסרת עומק אינטלקטואלי.
ובינינו, כמה מרצים במחלקה לעיצוב נותנים רשימת ביבליוגרפיה לסטודנטים?
מה הפלא שכל דבר שאינו "יצירה" נחשב למיותר…
מוזר לי מאוד מושון שאתה קושר בין אקדמיה לבין יכולת אינטלקטואלית או שאפילו יש בך צפיה שכזו.
ההלם הגדול ביותר שלי כמורה (מאז כבר למדתי ;) היתה הבורות, הגיא העצום הזה שהוא הבורות של התלמידים.
האמת, גם והיה ויתמלא, אני לא יודע (היום) במה הייתי מעוניין שיתמלא (תהום הבורות), הרי אם יש משהו משעמם, רדוד, אנכרוניסטי ובדרך כלל מעגלי זו כתיבה שמשחקת אותה אדורנו, פוקו, דלז, לאקאן ושאר 'חכמים'.
הייתי מעדיף שיתמקדו הסטודנטים בלעשות דברים 'רלוונטים', הייתי שמח (לו הייתי מורה) בכיתה של סטודנטים סקרנים, וזה הכאב הגדול (בעיני), החוסר סקרנות.
@אורי:
על אף הפטריוטיות האוטו-דיקדקטית המרשימה שלך, אני לא חושב שמוזר לקשור בין אקדמיה לבין הציפייה לשיח אינטלקטואלי. לאקדמיה ולמחנכים יש תפקיד למגר את הבורות, לא לתת לה לגיטימציה.
לגבי ה"לשחק אותה אדורנו" אני לגמרי איתך (לזה התכוונתי כשכתבתי שהיום הלימודים העיוניים מכוונים אותך "לכתוב במבחן בכובד ראש למה חרושת התרבות זה איכסה"). עם זאת אני יודע שהעבודה שלי הושפעה מהשיח האינטלקטואלי של הסיטואציוניסטים ושל פוקו ושל ז'יז'ק ושל שאר החברה ולא ברמה של ניים-דרופינג, אלא ברמה של חשיבה ביקורתית שבסופו של דבר מזיזה פיקסלים על המסך. יש מקום גם לכתיבה בגבה נמוכה יותר ופחות פילוסופית (אפילו על ניהול תשומת לב, מה חשיבות השימוש בגריד או מחקרי שמישות ואפקטיביות של רשתות חברתיות). כך שיש לזה מקום אם זה אכן מקושר לפרקטיקה "רלוונטית" כהגדרתך. לאותו קישור אני שואף ולכן כתבתי את המחשבה הזאת.
אני מסכימה שלא כל מעצב צריך לדעת לכתוב טקסט אקדמי, אבל מעבר לכתיבה (ולכתוב תיאור של העבודה שלך הוא כן משהו שצריך ללמוד לעשות, זה לא מגיע בדרך כלל מעצמו), יש הרבה מעבר לזה בלימודים עיוניים. אני חושבת שכל אמן/מעצב שמתעסק בנושא מסויים צריך לדעת את ההקשרים הנכונים לעבודה שלו, מי כתב תיאוריות על הנושא ומי עשה עבודות מעשיות עליו. אנחנו לא יוצרים בריק. הלימודים האקדמים צריכים לתת את הבסיס להבנה של השיח העיצובי/אמנותי. אין מה לעשות, והשיח האינטלקטואלי אכן קשור לאקדמיה. כמו שאמרו כאן כבר, אנחנו גם מנסים לפתח את השיח הזה, וחבל מאוד שהדס לא הצליחה למצוא מנחה בעל דוקטורט בתחום. אני חייבת להגיד שאני מנסה עכשיו לחפש מלגות ללימודי דוקטורט בכתיבה ביקורתית ואמנות, ומכיוון שיש חוסר בדוקטורנטים בתחום בארץ, קיויתי שתהיה נכונות מצד האקדמיה לעזור ולממן מלגות כאלה (כמובן תמורת התחייבות לחזור ולעבוד באותו מוסד). כמובן שבנתיים לא מצאתי שום מלגה כזו… (אולי זה סתם המרמור שלי, וזה לא קשור בכלל למחשבה הזו). בכל אופן, בהמשך למה שעפר אמר, תפקידם של הלימודים העיוניים בעיני, או בעצם של כל מורה, הוא לערער את התלמיד (באופן חיובי כמובן), לגרום לו להטיל ספק בעבודה שלו ולרצות לחקור עוד ועוד את הנושאים שבהם הוא מתעסק. זה צריך לקרות לא רק בלימודים העיוניים, אבל הרבה יותר קל להתמוד עם זה בלימודים המעשיים, בשטח שבו אתה חזק יותר ומרגיש בבית. כשזה קורה בשטח זר, זה בדרך כלל רק גורם אנטי ומכאן אולי מגיעה הגישה של "הלימודים העיוניים מפריעים לי".
לגבי השפה, אני לא יודעת. זה נכון שאם היה תרגום של יותר ספרות מקצועית היה קל יותר ללמד אותה, אבל באמת לדעת לקרוא ולכתוב באנגלית הוא משהו שהיום הוא די חובה. מתי לאחרונה ראיתם אתר פורטפוליו שכתוב בעברית? מעבר לעובדה הברורה שמי שרוצה להיות מעודכן בעולם העיצוב/אמנות חייב לעשות את זה באנגלית, כולנו מנסים לכוון גבוה, לרמה הבינלאומית, וכדאי שאולי נרכוש כלים מתאימים בעודנו סטודנטים. מצד שני, יש אחוז מטורף של בעלי קשיי למידה למינהם בתחומים שאנחנו מדברים עליהם, ואולי עברית תעזור לפופולריות של הלימודים העיוניים. אני, אישית, לומדת באנגלית ומעדיפה גם דברים שתורגמו לעברית לקרוא באנגלית. גיליתי שאם אני קוראת משהו בעברית, התרגום שלו לפרויקט שמתנהל באנגלית ממש קשה לי. לכן, אולי בלימודים שמתנהלים בעברית צריך לקרוא רק בעברית? (או לפחות כמה שמתאפשר).
כפי שכתב יותם, בבצלאל ישנם קורסים תיאורתיים הקשורים לתקשורת חזותית, אך הם בעיקר סבים סביב נושאים כ"תולדות כתב". אלו נושאים חשובים ומעניינים, אבל זה בערך כמו ללמד סטודנטים לאמנות על אמנות יוון העתיקה. זה חשוב כבסיס, אך נטול הקשר עכשווי וביקורתי. רק כאשר נחשפתי לכתבים של אלן לופטון, http://elupton.com/essays/ ראש התכנית לתואר שני בעיצוב ב-MICA, נחשפתי לעולם שלם של תיאוריה וביקורת של עיצוב גרפי, שאינו נופל במימדיו משדות אקדמיים מקבילים כפילוסופיה או אנתרופולוגיה. אני מצטערת שבמהלך ארבע שנים של לימודים, אף גורם במוסד לא הזכיר את קיומם של הטקסטים הללו. אני לא מטילה את האחריות לבורות הסטודנטים על המוסד – הסטודנטים אחרי הכל צריכים לגלות סקרנות. אך זה עצוב שמוסד אקדמי בישראל הוא מנותק כל כך מהשיח על עיצוב בעולם. ואם זה בגלל האנגלית – אם בחוגים באוניברסיטאות סטודנטים צריכים לקרוא מאמרים באנגלית, אז מדוע לא בבצלאל?
תודה שירה, אכן ריסורס מצויין.
באופן כללי, אני יודע שרבים ברשימה הזאת מחזיקים בלא מעט ידע בנוגע למה ראוי לחשוף לסטודנטים / מעצבים. יהיה נחמד אם ננצל את הדיון לחלוק רפרנסים. כדי לשמש דוגמה אישית, הנה כמה:
1. ב-NYU לימדתי קורס שנקרא Topics In Digital Media (סוגיות במדיה דיגיטלית) ועל אף שהסילבוס בן שנתיים (הרבה במונחי מדיה חדשה) הוא עדיין כולל לא מעט פנינים שהייתי בהחלט חושף לסטודנטים לעיצוב אינטראקציה (כמעט כל התכנים חופשיים לקריאה ברשת).
http://cultureandcommunication.org/tdm/s10/syllabus/
2. אני חושב שיש מקום ללמד לפחות פרק או שניים מתוך No Logo בכדי לאפשר ללימוד עיוני אכן "להפריע" ללימודי מיתוג.
http://www.naomiklein.org/no-logo
3. ספר (שכתב חבר שלי ושעזרתי קצת לו ביעוץ) מבוא לעיצוב (תיאוריה+טכניקה) שפורסם תחת רשיון פתוח (קריאייטיב קומונס). המימון בא מההוצאה לאור שרצתה ספר שמבוסס על הקריאייטיב סוויט של אדובי, אבל מיד לאחר שפורסם הספר החלה העבודה "לשחרר אותו" וליצר גרסה מקבילה כולה על טהרת התוכנה החופשית. הספר גם תורגם לשפות נוספות ומוכיח (שוב) עד כמה גדול המרווח שבין משטר זכויות היוצרים והתשוקה ליצור וללמוד.
http://digital-foundations.net/
http://wiki.digital-foundations.net/
היי מושון
נהנה לקרוא את התגובות שעוררת בנושא שמעסיק אותי מזה שנים. לצערי איננו שומעים כאן את אלה המשוכנעים שהדרכים שבהן מתנהלות המחלקות לעיצוב היום הן הנכונות. דרכים שהיו צריכות להיבחן כבר לפני שנים. במסגרת אנטייטלד כבר הועלו נושאים אלה בעבר על ידי עופר ועל ידי וזכו כאן לתהודות, אך לא בחוץ. דוד גרוסמן ערך יום עיון בנושא החינוך לעיצוב וישבנו שם בקושי מניין אנשים.
השאלות שאתה מעלה הנן מרכזיות להבנת העיצוב בימינו. ואני חושש שהדיון כאן כפי שהתעורר כך יגווע לדממה דקה. אני רוצה להאמין שאנשים כמוך ואלו שקוראים וכותבים כאן ידעו להרים את העניין מעבר לדיון תאורטי ולהביאו לעשיית מעשה.
אני עצמי בוגר בצלאל, בוגר פראט בניו יורק, עובד כמעצב וכמחנך לעיצוב כבר עשרות שנים החלטתי לפני כעשור להמשיך ללמוד והיום אני דוקטור לפילוסופיה. אני משחק כיום בשני המגרשים ואני חייב לומר שהמשחק בכל אחד מהם כנפרד הנו מעוות ורק השתלבותם מקנה להם משמעויות מעבר למגדל השן האקדמי ומעבר לתערוכות בגלריות. אני מלמד מתוך שילוב, מתוך הכרה שהדרכים הן המשמעותיות, ולכתוב על עיצוב זה לעצב.
אני היום מנחה עבודות תואר שני לא רק במסגרות העיצוב , אלא גם בלימודים אוניברסיטאיים ואף בוחן לדוקטורט.
לצערי לא נראה לי שיש בפקולטות לעיצוב רצון להשתנות, אני מאמין שיש להקים התארגנויות חלופיות, התארגנויות המבוססות על הקישורים המתאפשרים בימינו ומטילים צל כבד על ארגוני העבר.
מפנה את תשומת לב המעוניינים בקריאה ובמשמעויות העיצוב בימינו למאמרים שאני כותב מעת לעת במגזין מוזאון העיצוב (מושון, במאמר האחרון הזכרתי אותך בהערכה על כתיבתך בספר Open Design).
http://www.dmh.org.il/heb/magazine/CategoryMagazine.aspx?catId=4
אתך
ויקטור
הי ויקטור,
א.
אכן, ניסיתי לגרור לדיון הזה גם ראשי מחלקות ומרצים בכירים אשר אמונים על השיטה הקיימת. הם התעלמו או התחמקו או טענו שיגיבו אך לא בפומבי (אני עדיין מחכה לשמוע את אותה התגובה). אין ספק שבכדי להרחיב את תכני הלימודים צריך לוותר על תכנים אחרים ו/או לתבוע יותר מהסטודנטים. אני מרגיש את זה בעצמי כשאני בא לדרוש מהסטודנטים קריאה או כתיבה זה מיד נתפס אצלם כמשהו נחות, ממוקם בתחתית סדר העדיפויות שלהם ולפעמים נשמט משם לחלוטין. האם אוותר על תרגיל בכדי לאפשר יותר מקום להתעסקות ביקורתית/תאורתית? זו תהיה הקרבה גדולה, אבל כבר יצא לי לעשות אותה ואני לא מצטער.
בנוגע לכנס שיזם דיוויד גרוסמן שהזכרת, איך זה שלא ידעתי מזה?
ב.
שמח שנהנת מהספר ומאוד נהנתי לקרוא את הסיקור שלך באתר המוזיאון. הספר (שהוא אכן מאוד מומלץ) מאפיין את מה שאני מכנה הדור הראשון של התרבות הפתוחה, שמתאפיין בטונים מהפכניים ובתפיסה בינארית בשרטוט המאבק: המחנה הפתוח (הטובים) מול התפיסה הקניינית/המסורתית (הרעים). זה אולי שלב הכרחי בשינוי מהסוג הזה אבל יש לו גם מחיר. הרבה פעמים עושה רושם שנסיונות לבקר ולאתגר את התפיסה הפתוחה (אפילו מבפנים) נתקלים בהתנגדות כמעט דתית. אני מאמין גדול בעיצוב פתוח אבל אני גם מאמין שעוד לא ממש צלחנו את האתגרים שהוא מציב בפנינו ושללא תפיסה כנה וביקורתית יותר לא נצליח לקרב את הימים שבהם אכן העיצוב הפתוח יהיה ראוי לרשת את המודלים המסורתיים שאל מולם הוא מתריס.
הפרויקט Wikipedia Illustrated שלי ושל גליה עופרי נוגע בנקודות הללו בדיוק והוא נתקל בלא מעט התנגדות. בפסטיבל טראנסמדיאלה בברלין ב2011 העלנו את השאלות הללו במסגרת הפאנל Lost In Open. אני מאמין שתמצא אותו מעניין: http://mushon.com/blog/2011/03/24/lost-in-the-open/
שוב תודה!
דווקא בויצו החלק העיוני היה מאוד עיקרי וחשוב מתוכנית הלימודים, ולמדנו לא רק את תולדות האמנות על כל תקופותיה, אלא גם תולדות הקולנוע, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופילוסופיה. בשנה א' למדנו את הקורס החשוב מכולם בעיני, תולדות העיצוב הגרפי, אותו לימד ראובן כהן, שאמון על הקמתו של ארכיון העיצוב הגרפי בשנקר. ראובן לימד אותנו אמנם העיצוב הגרפי נדמה לנו כתחום צעיר אבל יש לו יסודות קדומים הרבה יותר, וחשוב מכך, הוא לימד אותנו לחקור. במסגרת הקורס כתבנו עבודות אקדמיות בצוותים של 4 סטודנטים, במסגרת כתיבת העבודה של הקבוצה שלי, אודות הלוגו, גם קראתי את הספר No Logo של נעמי קליין, שהשפיע רבות על השקפת העולם שלי. את תוכן העבודה היינו צריכים לעבד להרצאה ולהרצות מול כל הסטודנטים, כך שגם יכולת הפרזנטציה שלנו קיבלה מעט אימון.
עוד "מטלה" בקורס הייתה לסכם מאמר שעוסק בעיצוב גרפי. כך התמודדתי עם תרגום מאנגלית וסיכום. את תוכן המאמר אותו בחרתי, שעוסק בשימוש של מעצבים גרפיים (במודע או שלא במודע) בסמלים נאציים, אני זוכרת עד היום. העיסוק במחקר במסגרת הקורס המרתק הזה השפיעה עליי במהלך כל שנות התואר וגם היום (שנה אחרי..) לרצות ללמוד ולהעמיק. היכולת להתבטא בכתב עוזרת לי בכל פרזנטציה ללקוח ובכל מייל.
אני חושבת שיצירה בחלל ריק מתאימה יותר לשדה האמנות מאשר לעיצוב, אשר חייב לתקשר מסרים. תפקידה של האקדמיה לתת לנו בין השאר את הכלים לבטא רעיון מופשט גם בכתב כדי להגיש קונספט לפני שניגשים לשלב העיצוב. לא למדתי בשאר האקדמיות בעיצוב ואני לא יודעת כמה נפח תופסים של הלימודים העיוניים, אבל אין לי ספק שמעצבים בעלי ידע תיאורטי רחב, לא רק בתחום העיצוב, יוכלו כמו ששחר ציטט מדבריו של בן בלומנפלד, להיות הטובים ביותר.
תודה ניצן,
ראובן הוא אכן מורה נהדר והרבה מהתשוקה שלי למחקר של ניו מדיה הגיעה ממנו (אני חושב שהוא לימד אותי בבצלאל עוד במילניום הקודם). אני שמח גם על מה שסיפרת על הרצאות סטודנטים בכיתה, זה משהו שאני מקפיד עליו, אפילו אם זה בא על חשבון זמן לביקורת עבודות זה לרוב שווה את זה בעיני.