גילי זיידמן

כשמצלמים סרט בפורמט בינוני, שגודל הפריים בו (הנגטיב או השקופית) הוא ששה סנטימטרים על ששה סנטימטרים, מתקבלים שנים עשר דימויים. (למשל במצלמות Hasellblad או Holga). בפריסה של הדימויים רואים לפעמים פריימים עוקבים שמהווים סיטואציה מתמשכת, לפעמים הריבוע (6×6) מסתכל לעבר, לפעמים מדמיין דבר מה עתידי. הנה "קונטקט מחשבתי" של שנים עשר פריימים:

1)
זכרון נסיעה מדלתון לנהריה
עצי אשוח מקושטים נראים בחלונות, גורמים לי לחייך
לעד חג המולד מזכיר לי את השרות הצבאי.

2)
ללכת ברחוב מסילת העולים ולעצור להסתכל בגרפיטי שאני אוהבת.

3)
באוטובוס, ברמזור אדום ליד בית המשפט העליון
נהג ברכב ממול פותח חלון, זורק עיתון אל הכביש ומדבר עם מי שלצידו.
שקט, כי את חלון האוטובוס אי אפשר לפתוח

4)
על הכביש הולך איש בסרבל אדום – מחלק עיתונים שכרגע לא מחלק
מרים את העיתון מן האספלט וכמו בוחן אותו
מניח אותו לצד ערימת העיתונים תחת אבן.

5)
לצד דיונים התוהים מהו דימוי? סיפור? מהו נרטיב?
לקרוא את התיאור בספרו של פאמוק:
"לפעמים הייתי מרגיש דחף בלתי נשלט כמעט לומר לפוסון, "אני אוהב אותך," אבל רק הדלקתי את הסיגריה שלה במצית שלי." (1)

6)
"בתחילה איש לא העז". כך הוא דיווח, "להסתכל ממושכות בתמונות הראשונות שהוא יצר. כל אחד היסס לנוכח ברירותם של האנשים והאמין שהפרצופים הקטנים הזערוריים של הדמויות שבתמונות הם עצמם יכולים לראותו…" (2)

7)
ללכת ברחוב מסילת העולים ולראות שקשקשו על הגרפיטי שאני אוהבת,
לצמצם את העיניים ולעשות כאילו הקשקוש לא קיים, להסתכל על הגרפיטי שאני אוהבת.

8)
הגב שלי כבר מלא בפסים של ספסל. לא חושבת שאי פעם ישבתי כל כך הרבה זמן על ספסל. הבחור שהיה ישן על הספסל שליד הבית שלי לא יוצא לי מהראש. וכבר שבוע לא ראיתי אותו. שאלתי את אחת השכנות אם היא ראתה אותו והיא אמרה לי שמישהו הרביץ לו ואז באה משטרה ואז הם כבר לקחו אותו.

9)
בדרך כלל כשאני הולכת הביתה הוא כבר ישן. אבל לפני שבוע היו לי כמה סידורים בבוקר והוא ישב על הספסל ואמר "אורנימי קאק דה" "אורנימי קאק דה" כאילו הוא מדבר עם מישהו מולו. חשבתי רגע להפריע לו, אבל בסוף החלטתי שזה לא ענייני להתערב.

10)
שאלתי את דניאל מה זה אומר. והוא אמר שזה לא ממש הגיוני אבל אולי 'אף פעם לא' למרות שזה לא נכון תחבירית. או אולי הוא אמר 'אובדימי קאק דה' ואז זה 'מתי תחבק אותי' למרות שגם זה, זה לא ממש נכון להגיד.

11)
ללכת ברחוב מסילת העולים ולראות שצבעו את הקיר בלבן ואני כבר לא יכולה לראות את הגרפיטי שאני אוהבת.
ללכת ברחוב מסילת העולים רק כשיש לי מה לעשות במסילת העולים.

12)
אני לא זוכרת כמעט כלום ממה שאמרת לי
רק את התחושה הטובה שהקיפה אותי בזכותך
אני יכולה לשמוע את חיתוך הדיבור שלך
את החיוך בקול שלך או את העצבים
אבל אני לא שומעת מה אתה אומר, רק מוזיקה

*

(1) פאמוק, אורהאן. מוזיאון התמימות. תרג' משה סיביליה־שרון, כנרת זמורה־ביתן, 2011. עמ' 399.

(2) וולטר בנימין מצטט את כתביו של קרל דוטנדי על הדאגרוטיפ: בנימין, וולטר. היסטוריה קטנה של הצילום. תרג' חנן אלשטיין, בבל, 2004. עמ' 21.

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← להאיר מעגל