גילי זיידמן

גרטה שטרן צילמה חלומות. בשבועון בשם Idilio בטור שמו “Psychoanalysis Will Help You” שלחו קוראי המגזין את חלומותיהם למערכת (ככל הנראה קוראותיו, שכן המגזין מיועד היה לנשים). מדי שבוע, לצד דבריו ופרשנותו של הסוציולוג ריצ'ארד רסט (שם העט בו השתמש ג'ינו ג'רמני), היה מתפרסם החלום בפוטומונטאז' פרי יצירתה של שטרן. הגשמה של סוריאליזם. כמו תינוק שתול בתוך קאלה בודדת ויד מחזיקה בה (ובו?) וברקע שמיים, אדמה, שני סוסים. אני מביטה בעבודותיה של שטרן, בחלומות של אנשים. ומה זה אומר לשתף אדם אחר בחלום? "זה המפתח הגדול שהייתי פותח בו את בית מדרשנו הישן בזמן שהייתי נער ומשכים ומעריב בתורה. זה כמה שנים לא ראיתיו אפילו בחלום, ופתאום ניתן לי לחלוטין בפרהסיא בבית המדרש ביום הכיפורים. נטלתי את המפתח בידי וטמנתי בבגדי." [1] חלומות שכתבתי, שכתבתי בראשי־פרקים, שסיפרתי, שהחרשתי, טמנתי בבגדי. כתנת־הלילה בצבע תכלת פרוסת שרוולים בחנות כתנות־הבית שברחוב קינג־ג'ורג' אליה טרם נכנסתי. תמונות שלא צילמתי, מלים שבקושי הקלדתי, טמנתי בבגדי. פעם הייתי כותבת חלומות בסקץ'־בוק בלי שורות ובמחברות כריכה קשה שמצידן נראות צהובות. אחר כך נמאס לי. הניסוח מחדש במילולי, הנסיון לתת שם ומלה לתחושות שזכרתי במדויק או במעורפל מחלומותי, הפך לי מייגע. כך שעזבתי את המחברת הקטנה, ומה שזוכרת – זוכרת. לפעמים מספרת למי שאהוב, לפעמים הוזה תוך צחצוח השיניים, מנסה לדלות עוד פרט, עוד משמעות. ומה אכתוב לגרטה? והרי אם כבר כתבתי, מנסה לשחזר עבור גרטה, ובעצם עבורי, עבור מי שיבוא – האם ארצה גם תמונה? האם גם אני אכתוב לגרטה שאני מוקפת במים עם ידיים, שוכבת נטולת ראש ורגליים בים, ידי גבר אוחזות בי, הולכת בתוך מים ודגים סובבים סביב ודימוי ראש נחש שחוזר על עצמו גם. האם היא זוכרת אותי גרטה? אחרי יום עבודה, בו חיפשה וחתכה והדביקה וצילמה, אפופת אדי־כימיקלים של ראשי נחשים, דמויות בעקבים וחצאיות ללא פלג גוף עליון – האם כשחלומי כבר בדפוס היא שבה וחולמת בו? על הכרית שבמיטתה היא ממלמלת: "אנשים מן הציבור שלא נתערבו בשיחתנו באו והציצו בי. רציתי לומר להם דבר, אבל הדיבור לא נחתך בפי." [2]

[1] עגנון, ש.י., אורח נטה ללון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשל"ב, עמוד 20.

[2] שם, עמוד 21.

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← געגועי לקולנטה