ברלינישה גלרי, תצוגת הקבע, ציור של אוטו דיקס:
Der Dichter Iwar Von Lücken, 1926
בלייבל המורחב כתוב:
"The two roses blossoming in a beer bottle symbolize a life dedicated to the pen."
מלה כתובה, נגיעת מכחול, פרחים ואלכוהול.
אוטו דיקס לימד אותי מי זה איוואר פון לוקן. ברלינישה גלרי לימדה אותי מה שושנים בבירה מסמלות. ופעם לימדו אותי לקרוא בעברית, לקרוא באנגלית, להחזיק במכחול. מרחיב את הלב לגלות מפעלים שפורחים כמו למשל ספריית גן לוינסקי. עצוב לשמוע על ספריות שנסגרות, ספרים שעלולים להפוך לא נגישים לקהילה, כמו בספריית גן לוינסקי, שתסגר באם לא תמצא מימון.
ספרים הם כמו בית. הם דלתות שפותחות אותך אל מעבר עצמך. מסדרונות שמובילים אותך לדמיון, למחשבה, להמון ידע, לחלום. הם חלל שאתה שוהה בו. גם כשאין לך כח לכלום אתה רוצה לקרוא את הספר שלך, ואולי היום תגיע לסוף, ואולי תתעורר לגלות שהמנורה עוד דולקת כי נרדמת והוא לידך. כשאתה ילד אתה עף איתם, כי פיטר פאן נכנס דרך החלון הישר אל הלב. כמו ריחם של שקדים מרים [1] הם מלווים אותך כל הדרך. "המשפטים של העולם כולו מרפרפים בין בני האדם כפרפרים חמקמקים." [2]
בתערוכה 'פנס הקסם' המוצגת כעת במוזיאון ישראל עבודה של האמן היראקי סאווה ושמה getting places sitting down. עבודת וידאו בשלושה מסכים אשר עוקבת אחר בית אנגלי ומראה את הפנטזיה הנוצרת בו. צריכים להיות קצת רומנטיים, קצת חולמנים כדי לאהוב את העבודה, להתחבר אליה. להאמין שסוס הנדנדה משתכשך בתוך קלידי הפסנתר, ללכת איתה הלאה sitting down. בסוף העבודה הסוס עומד ומתנדנד על ידית דלת עגולה. האשה שישבה לידי אמרה, איזה יופי של דימוי, אתה יכול להחליט אם להשאיר סגור או לפתוח. חייכתי ביני לבין עצמי, כי חשבתי איך במקום כל כך לא יציב הסוס מוצא איזון.
1. מארקס, גבריאל גרסיה. אהבה בימי כולרה. תרגום ריטה מלצר ואמציה פורת, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1989. עמוד 9.
2.ריקר, פול. על התרגום. תרגום שי רוז'נסקי, תל אביב: רסלינג, 2006. עמוד 63.
כשהייתי ממש צוציקית, טרם ידעתי לקרוא היו בבית שלי ספרי אגדות עם ציורים מרהיבים על נייר כרומו , אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא אותי יושבת על הרצפה מדפדפת בספר ענק ומרכיבה לעצמי סיפורים מהתמונות ההן.
הכתיבה שלך משכרת.
מיכל, זה נורא כיף החופש הזה לדמיין ולהמציא. הזכרת לי איכשהו חוברות צביעה שהיו כשהייתי קטנה. אני רוצה להגיד ששלי היתה עם ציורים של סינדרלה, אבל בעצם אולי לא. בכל מקרה, מסוג החוברות שאומרות לך איזה צבע לצבוע איפה. אני זוכרת שכשידעתי לקרוא "כעסתי" על עצמי שקודם לא צבעתי כמו שצריך. אבל כמה שנים אח"כ, כתה ד' בערך, מצאתי פתאום את החוברת והיה לי נורא חבל ש"הקשבתי" לה.. כי אהבתי איך שצבעתי בלי הוראות. (בנוגע גם למחשבה של דנה שלזינגר – איפה החיים היום? http://untitled.org.il/?p=9508)
אבנר, פשוט תודה.