בראשיתו היה הצילום תהליך איטי. או אולי הכל יחסי, אולי הצילום לא היה איטי לתחושת מצולמיו אלא שהיום הדברים יותר ויותר מידיים. בכל אופן, צילום ארך זמן. לכן, תחילה לא נרשמו בו אנשים, רק טבע דומם ונוף; לאחר מכן נרשמו בקצה שדרה צרפתית1 מצחצח נעליים ואיש בעל נעליים הזקוקות לצחצוח, כמו היו יחידים בעולם. (כיוון שלא זזו במשך זמן מה הצליחה המצלמה לקלוט אותם); לאחר מכן צולמו פורטרטים, אשר דרשו יציבה חזקה, בזמני חשיפה של רגעים ארוכים (דקות, ואף מספר שניות עם השתכללות המדיום, הם זמן מאתגר מבלי נוע). ובין הפורטרטים הללו צולמו גם תינוקות.
האמנית האיטלקיה Linda Fregni Nagler אספה במשך כעשור צילומי דיוקן תינוקות. לפרויקט הארכיוני הזה קראה Hidden Mother (אמא נַעֲלָמָה, תרגום שלי). זאת כיוון שהמשותף לכל צילומי דיוקן אלה הן הנשים החבויות בהם, עטויות דבר מה המאפשר להן לאחוז בילדם הרך בשנים במשך פרק הזמן הדרוש, מבלי לקחת חלק נראה בדימוי שהתקבל בסופו של דבר. זוהי עדות מרשימה לשלל תצורות הסתתרות, מעין טבע דומם של דיוקן. והרצף מייצר הכבדה, כמו משקל הבד הארוג המונח על הנשים.
התבוננתי באוסף הזה, היוצר הקשר בין היות 'אם' לבין התעטפות תחת שטיח, בביאנלה ה־55 של ונציה שהתקיימה בשנת 20132. ויטרינה ארוכה הכילה כאלף תצלומים שצולמו בין שנות ה־40 של המאה ה־19 לשנות ה־20 של המאה ה־20. חזות דמות העולל והדמות הנסתרת העלתה שאלות אודות מקומה של האשה אז ומקומה היום, וכמו כן תהיות אודות חשיבות התיעוד והפאסדה שתיעוד ישיר מצריך למעשה. הטכניקות השונות (דאגרוטיפ, אמברוטייפ, טינטייפ, הדפס חלבון) הוסיפו לנושא רבדים של רומנטיקה, מסתורין ואסתטיקה.
לא מזמן הלכתי עם בתי הבכורה והקטנה לחנות צילום, כדי לצלם את דיוקנה לדרכון. את פנינו קיבלה הצלמת–מוכרת ונכנסנו בעקבותיה לסטודיו האחורי בחנות. היא הנחתה אותי לשבת ולהושיב עלי את התינוקת, ובינינו הניחה חולצה לבנה, חולצה שבארועים אחרים ודאי משמשת אותה להדפסים ומתנות. וכך, מבלי שתיארתי לעצמי קודם לכן, הפכתי אני לרקע הלבן הדרוש לדיוקן בתי. הפכתי אני לאמא נַעֲלָמָה.
(1) שדרות דו טמפל (Boulevard du Temple), דאגרוטיפ שצילם ממציא הדאגרוטיפ, לואי ז'אק מנדה דאגר.
(2) בתערוכה שאצרה האמנית סינדי שרמן במסגרת התערוכה הנושאית "הארמון האנציקלופדי" ("Il Palazzo Enciclopedico" ) שאצר אוצר הביאנלה מאסימיליאנו ג'וני.
אם-כס
במסורת הנוצרית, מקומה של מריה, אמו הבתולה של ישו, קיבלה הגדרה אוטוריטטיבית במאה החמישית לספירה, כשלאחר ויכוחים רבים החליטה הכנסייה כי מריה היא אם האלוהים ויולדת האלוהים – תאוטוקוס ביוונית. מתוקף החלטה זו תוארה מריה, מאותה תקופה ואילך, כמלכה המזוהה על ידי כתר מלכות. במהלך השנים נידונו פעמים רבות צורות העברת ה"ידע" כמילה נרדפת לישו בין האם לבנה ובכיוון ההפוך: כיצד רחמה של מריה הכיל את הידע, ומה מתוכו מגדיר גם אותה. במאה ה- 12 התפתח בצרפת סוג חדש של תיאור האם והילד, תיאור ההופך את מריה לכס לתינוק היושב בחיקה. פסל זה נקרא "כס החכמה" (Sedes sapientiae בלטינית): האם ובנה פונית חזיתית כך שישו מפנה את גבו אל אמו, ברכיה הן מושב הכס והוא יושב ישר מבלי להישען בחיקה. זהו ביטוי למי שהכילה את הבלתי ניתן להכלה, וכפרשנות נוצרית-טיפולוגית לכס שלמה המלך המתואר בספר מלכים א, פרק י.
אז אולי ראוי לנו לאמץ דווקא את כיוון הפרשנות הזו ל"אם הנעלמה". אנחנו כס המלכות, המקור והתמיכה, ומעניקות מרחב פתוח וללא גבולות לאפשרויות הנפתחות בפני ילדינו.