פתקים זו תקשורת חשובה לי. אני אוהבת להשאיר פתקים, אני אוהבת לקבל/למצוא פתקים שהשאירו לי (לפעמים מוצאת גם פתקים שלא נועדו עבורי). אלו הודעות קטנות, שמציינות דבר מה בנקודת זמן בה אני הייתי פה והנמען היה שם, כשבסופו של דבר הפתק הוא מימד פיזי המחבר בין שנינו. מעין הרחבה של "אני". הודעה שאפשר להניח, הודעה שאפשר להחזיק בידיים. היא קצרה ואינפורמטיבית (דוגמת – יצאתי, השארתי לך, בשעה X יתרחש Y, אני אוהבת אותך) והיא מחוברת לאובייקט (דלת, שידה, מקרר, חפץ על שולחן וכו') כיוון שמשאיר הפתק דמיין כיצד ימצא הנמען את הפתק ואת הקשרו מבלי להתאמץ. כך יוצא שלרגע משאיר הפתק ומקבל הפתק נמצאים באותה פוזיציה.
עברה בי השבוע המחשבה ששליחת תמונות בטלפון הנייד, במקום מלל, זו העברת פתקים דיגיטלית. למשל לשלוח תמונה של מקום שהגעת אליו, תמונה של דבר מה שהיית אמור לאסוף, של דבר מה שקשור בבן אדם השני. יש בקבלת תמונה, בעיניי, תחושה של גילוי. איזו התרגשות קטנה עד פתיחת הקובץ, שמזכירה משהו במציאת פתק. משהו שהוא בעצם טריוויאלי, אך בה בעת יש במעשה תוספת רגישות. מהותי אף יותר – גם בשליחת תמונה מתבצעת הרחבה של "אני". אני שולחת לא רק תיאור מעודכן, אלא רגע מן המבט שלי.
גם אני חשתי שתמונה שווה אלף מיעלים עד שקרה לי המקרה הבא. אז הנה פתק קטן בשבילך מירושלים הרחוקה:
כשנולד נורי בהפתעה גמורה בשבוע 36 כשרועי בדרך לנתבג ואני בדרך להצגה עם חברה
החלטנו שלא להתקשר ולהגיד נולד לנו ילד
אלא לשלוח תמונה שלי עם נורי בחדר לידה
אין הרבה תמונות מרגשות מזו לא?
אבל בפולניה כמו בפולניה, ממשיכים לשלם בזלוטי ולדרוש דרמות ועלבונות : "ככה את מודיעה?! איך אנחנו אמורים להבין מה את רוצה?" "תשאלי את אבא שלך כמה נעלבתי" "ככה מדברים לאמא?"
בבוא היום נשלח לך תמונה, חוויה מתקנת מהצד השני של הזלוטי :)
חחחח
מצפה לזה :)
בהצלחות