כשחשבתי מה לכתוב החודש לאנטייטלד, איך לפנות לקשר בין "שביר" ל"צילום" חשבתי לכתוב על אמולסיה. אותה שכבה דקה, שהיא למעשה הצילום על הנייר, שנגיעות לא עדינות, לא מחושבות, ישברו את הדימוי שהיא נושאת.
עכשיו כשהתיישבתי לכתוב, מצאתי את הדבר משעשע, איך ממגוון המצלמות, העדשות והציוד שאפשר לשבור בחרתי דווקא באמולסיה.
אולי משום שאמולסיה היא מרקם מעודן, שלא ברור מהיכן תבוא הרוח שתפגע וכשתבוא, לא ברור איך אפשר להגן. לעומת נאמר עדשה, שלמרות פגיעותה אפשר להחזיק אותה בידיים.
ולו ריד נפטר.
כמעט לכל תקופה, לכל דמות יש שיר שמחובר.
עבורי אלבום ברלין של לו ריד מחובר לשנה האחרונה בלימודי הצילום.
עכשיו אני בעצמי בברלין, שאריות של חומה ובתי קפה אחרים. ורוצה לכתוב משהו שביר לחודש אוקטובר.
יוצא שלדברים שטוחים יש למעשה שכבות רבות. אם מפרקים דבר דו מימדי כמו צילום לשכבות שמרכיבות אותו.
ואני בעיקר אוכלת עוגות.
גזר עם אגוזי לוז וציפוי. גזר בלי אגוזים ועם ציפוי. עוגת תפוחים עם קצפת. שוקולד ושזיפים. טארט שוקולד.
פעם מצאתי קשר רב בין אפיה לצילום. הכימאות שבתהליך. ההכנסה למיכל שאסור לפתוח ועד סוף התהליך מקווים שיצא נהדר. שהסופלה לא ייפול.
היום הרוב עושים באור. מזמן לא פיתחתי והדפסתי וגם התקלקל לי התנור.
הלכנו לשוק פשפשים. הרבה דברים יפים. הרבה סטים של תה – קנקן עם כלי לסוכר עם כלי לחלב.
מרגישה קצת מטופשת להודות, אבל יש משהו מוזר בשוק פשפשים בברלין, כמו משחק מוחות לנחש של מי זה היה ובאיזו שנה ומה זה בעצם משנה.
אחרי כמה שולחנות ראיתי דוכן של גלויות ישנות. איכשהו שם היה לי נוח יותר לגעת. עמדתי שעה ארוכה, מדפדפת בתמונות חיילים ממלחמת העולם הראשונה, קארט-דה-ויזיטים של ילדים, מבוגרים, זוגות. גלויות של ברלין, של המבורג, של פריז ואמסטרדם. אני מתבוננת בדימוי ומסובבת כל גלויה לראות את כתב היד, את התאריך, את חותמת הדואר והבול. בסוף קניתי שתי גלויות, בשתיהן כתבו בצד של התמונה. תמונה מונוכרומטית אפורה מ-1904 והשניה מונוכרומטית כחולה מ-1998. אני לא יודעת לקרוא גרמנית, אבל לבטח מתישהו אשאל מישהו מה כתוב, מה הסיפור.
ואכלנו צ'יפס. ואכלנו ערמונים.
וגרנו קצת בדירה שבפתחה ששה פלאקים לששה אנשים. משפחת כהן, משפחת דויטש ואשה אחת ממשפחת סילברשטיין, סלמה שמה. רק את השם הפרטי שלה אני זוכרת.
יוצא שלדברים שטוחים יש למעשה שכבות רבות. אם מפרקים דבר דו מימדי כמו מרצפת זהובה לשכבות שמרכיבות אותה.
היתה לי פגישה בה הוזמנתי לקחת חלק ולחקור אוסף צילומים ממזרח גרמניה. אני עוד לא יודעת אם זה יתממש וכיצד, אבל בעודי אוכלת את עוגת גזר מספר שתיים חשבתי כמה זה בעייתי, להסתכל מבחוץ על מה שבפנים. האם מה שאני אביא מהפנים שלי מספיק כדי להשתלב בפוליטיקה של מישהו אחר?
מאוד מקווה ומצפה למפגש עם האמולסיות, דרכן להכנס אל הנרטיבים שהן מחזיקות בתוכן. שהזמן שיהיה לי במחסני האוסף, בטמפרטורה קרירה של ארכיב יוביל אותי קדימה. מומלץ לבוא עם סוודר, אבל אסור אנגורה. מקווה שאמצא את נקודת החיבור שלי לסיפור. איפה אני אשבור את נקודת הכניסה והיציאה?
כמו אמולסיה ולא כמו עדשה,
אלה שברים שאי אפשר להחזיק בידיים.
כל כך יפה. תודה
תודה קרן
גילי, מאוד נהנתי לקרוא. כמו תמיד.
:) תודה
גילי, למה התכוונת כשאמרת "האם מה שאני אביא מהפנים שלי מספיק כדי להשתלב בפוליטיקה של מישהו אחר?"?
היי,
בשבילי אמולסיה שבירה דווקא בשלב שלפני המקבע. קצת כמו אדם, שהולך ומשתנה ככל שנחשף לאור, ואז מת. ומתקבע. עד שגם זכרונו נשבר.
נ.ב. בכוונה לא תייגת?
אבנר, מעניין מה שכתבת. אני התייחסתי לשבר פיזי בנייר כפלטפורמה לדבר על משהו ששבירותו לא נתפסת, או לא ניתנת לאיחוי, ואתה (במעין מהלך הפוך) התייחסת למהות של הדברים מעבר לפיזיות ועד שנשארת הפיזיות-הגוף/ה. אם הבנתי נכון. פעם ראיתי הצגה שהיה בה המשפט "מה שתלוי מתייבש ונופל". לא תייגתי? מעבר ל"שביר" אתה מתכוון?
עופר, התכוונתי האם הראיה שלי, דרך העבודה שלי, האופי, העכבות, הרפלקסים מתאימים לעבוד עם מטען של תרבות שאני לא חיה אותה.