בשתי התמונות המצורפות מוצגות שתי עבודות אמנות שונות, שתי העבודות עושות שימוש בגולגולת אדם אמיתית. האחת היא יצירת אמנות בשם black kites משנת 1997 של האמן המקסיקני גבריאל אורסקו, העבודה נעשתה והוצגה בתערוכות רבות במוזיאונים שונים לאמנות עכשווית. השנייה היא עבודת אמנות הקשורה לפולחן אבוד בן כ-8000 שנה מהתקופה הנאוליתית, […]
שמתי לב שמזג האויר תופס מקום נרחב יותר ויותר בשיחות מסביבי. חברים באירופה מתלוננים על הקור הכבד, חברים בתל אביב מתלוננים על החורף שלא מגיע, חוץ מביקור פתע בסערה הרסנית אחת. בזמן שרכבתי על האפניים בטישירט תחת השמש התל אביבית של סוף דצמבר, עלו בי כמה מחשבות על השפעתו של […]
המרחק הנכון הוא איזור מופשט שחוצץ בינך לבין הלקוח, בינך לבין פרי עיצובך. איזור מופשט שמאפשר לך להתבונן, להרגיש, לשנות, לעדכן את העיצוב -מבלי לחוש אחריות כבדה מידי, או כל רגש דביק אחר שמאלחש את הסקיל העיצובי. בתוך הספייס הלא מוגדר הזה אתה מרשה לעצמך לטעות, מרשה לעצמך לעשות טעויות תמימות, להיות לא אופנתי- זול / יקר / צעיר / זקן מידי. כוחות הסירוס מושקטים והיכולת להכנס ולצאת מעולמות משתכללת.
בספרו המצוין של גיא דויטשר "גלגולי לשון" הוא מציג דוגמאות המסבירות כיצד מאז ומתמיד, בכל תרבות ותקופה היו חובבי השפה מתריעים אחוזי אימה מפני התדרדרות לשונית מסוכנת וחסרת תקדים. את ההקדמה לפרק העוסק ב"כוחות ההרס" הוא מסכם בציטוט שובה לב של מבקר ספרות אוסטרי בשם האנס ויגל שטען לפני כשלושים שנה ש"בכל תקופה טענו שהשפה נתונה בסכנה חמורה מאי פעם. אך בזמננו, השפה באמת נתונה בסכנה חמורה מאי פעם." אפשר להבין אותו. תראו מה קורה ברשת החברתית כשצוקרברג מחליט לשנות בלי התרעה מוקדמת (או הסבר לפחות) את עיצוב הפרופיל שלנו.
בגרמנית, המילה השכיחה שמשמעותה ייצוג היא vorstellung שמובנה דומה לזה של הצמד stand for באנגלית, כלומר להעמיד לפני. Vergegenwärtigung היא ספרותית יותר. ver היא קידומת רב משמעית אבל בהקשר הזה היא מצביעה על ביצוע, הפעלה או טרנספורמציה, gegen משמעותה נגד או התנגדות, warten משמעותה לחכות, להמתין. כך יוצא שייצוג, דימוי […]
כמו רבים אחרים אני מבלה זמן בלתי מבוטל בחשדנות כלפי התוכן הדיגיטלי שנשלח לכיווני. באופן ספציפי אני מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הספאם שפוקד את התגובות של הבלוגים שברשותי. אתם בטח מדמיינים שכמו באימייל גם בבלוגים הספאם נוטה להעליב את ביצועיי במיטה ולהעיר את תשומת ליבי לתסכולה המיני של בת […]
דוגרי, כמה פעמים יצא לכם בהזדמנות זו או אחרת לשרבב את המילה "בעצם" למשפט? הרבה? סביר שכן. לא רק פשוטי העם – בטלוויזיה, ברדיו, כל כתב, קשב, מראיין, דוגמגישה – כולם עמוק באינפלציית ה"בעצם". על מה זה מעיד בעצם? האם "בעצם" הוא ה"כאילו" החדש?
הפרסומת של בנק הפועלים עם דמות הטרול הכאילו-חביבה של דן חסכן מעצבנת אותי. גילוי נאות: היא מעצבנת אותי גם בגלל שקראו לי כך במשך שנים (ובעיקר כי אינני). היא מעצבנת אותי בגלל הרבדים שיש בה, הקיימים כמובן בעוד חברות גדולות שמטרתן לחנך את הדור הצעיר להתרגל אליהן מגיל ינקות, לדוגמה, מקדונלד'ס עם גני המשחקים בתוך הסניפים שלהם, שעושים לילדים התנייה לחזור ולשוב אל הסניפים מול חוסר האונים של הוריהם. למען יישור הקו, הפרסומת מגוללת את חוסר יכולתו של המיליונר הטרי והמנצח בתחרות "השרדות" נתן בשבקין לחסוך בכסף, ודן חסכן מסביר לו כיצד לעשות זאת, בדגש על קהל היעד הישיר שהוא ילדים והעקיף, והקובע כמובן, הוריהם. אז למה הפרסומת הזאת מעצבנת אותי? מכיון שהיא מונעת ממוטיבציה פסאודו אובייקטיבית ומנסה לחנך את הילדים באמצעות הוריהם להשתעבד לבנק.
מתי כספי היה הראשון שחיבר בין שתי אהבותיי. העיצוב הגרפי והמוסיקה (יותר נכון נגינה על בס). זה קרה במסגרת קורס קצר לעיבוד מוסיקלי שלקחתי אצלו, רגע לפני הקפיצה לעומק ארבע שנות לימודי תקשורת חזותית (לפני כעשר שנים).
אני דורך כאן בטריטוריה שאני לא בקיא בה, אני לא מעצב ואם אני כותב כאן דברים שהם חסרי שחר או מובנים מאליהם – את סליחתכם אני מבקש. בכל אופן, שמתי לב שבשנים האחרונות האגזוזים, צינורות המפלט, אותם הספינקסטרים של כלי הרכב הממונעים מקבלים יותר ויותר תשומת לב ממעצבים. אם פעם […]
תמיד אהבתי לצלם. אולם, על אף החיבה העזה לתוצאה הסופית, מעולם לא חיבבתי את התהליך ואף פעם לא ייחסתי חשיבות לסוג המצלמה שאיתה אני מצלם. כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הנוכחית שלי, לפני שלוש שנים, לא קניתי את המצלמה הכי משוכללת, הכי טובה, או הכי נוחה לשימוש; קניתי את המצלמה הכי […]
אני רואה את אשליית הזוהר של עולם הקריאייטיב מתנפצת בפניהן היצירתיות והמאוכזבות של מעצבים גרפים רבים, בדרך כלל כבר במפגש הראשון שלהם עם העולם האמיתי. הם קמים ביומם הראשון לעבודה בתחושת גאווה גדולה: "מישהו באמת ישלם לי לעשות את מה שלמדתי?" ובכן, לא בדיוק. כשמסתיים יום העבודה הראשון כל אחד […]
אתמול חזרתי מטוקיו. זאת הפעם הרביעית שלי שם. הראשונה היתה לפני חמש שנים ונמשכה חמישה חודשים של אושר עילאי. האחרונה היתה לפני שנתיים. והנה שוב אני טובלת בריחות העיר הכי משכרת בעולם. יכולתי לחכות כמה ימים או שבועות ולתת לדברים לשקוע. המראות, הריחות והרעשים מפציצים את ההכרה והחושים וזמן העיכול […]
מה אתם יודעים, המרחב הוורבאלי שלי ברגרסיה זוחלת, ויעידו על כך חמש המילים האחרונות. זה עברית זה? אם במקרה תהיתן איך הלשון שלי קשורה לאנטייטלד, ולא כדי לעורר במי מכם מחשבות לא כשרות, אנמק לכם בשפה רפה שהיא עצמה אחד מכלי העיצוב החדים ביותר בנמצא, אם לא החד שבהם. תשאלו […]
גילוי נאות לפתיחה, אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית. התאהבתי, שלא לומר מתקנאת כל יום מחדש. התמכרתי לחלוצות מגמת ה־Slow Wood בארץ. הן אפילו לא יודעות שהן כאלו, זה פשוט קורה, זה מה שהן עושות למחייתן ולמרבה המזל להנאתן. המגמה הרווחת והאופנתית שהחלה באיטליה, תחת השם המקורי Slow Food מתקיימת בכל […]
