יעל פלג

בספרו המצוין של גיא דויטשר "גלגולי לשון" הוא מציג דוגמאות המסבירות כיצד מאז ומתמיד, בכל תרבות ותקופה היו חובבי השפה מתריעים אחוזי אימה מפני התדרדרות לשונית מסוכנת וחסרת תקדים. את ההקדמה לפרק העוסק ב"כוחות ההרס" הוא מסכם בציטוט שובה לב של מבקר ספרות אוסטרי בשם האנס ויגל שטען לפני כשלושים שנה ש"בכל תקופה טענו שהשפה נתונה בסכנה חמורה מאי פעם. אך בזמננו, השפה באמת נתונה בסכנה חמורה מאי פעם." אפשר להבין אותו. תראו מה קורה ברשת החברתית כשצוקרברג מחליט לשנות בלי התרעה מוקדמת (או הסבר לפחות) את עיצוב הפרופיל שלנו.

כמישהו משבש לנו את הקו זה לא נעים. ולא משנה אם זה מארק, מילת סלנג נפשעת או זליגה של שפות זרות אל שפת הקודש שלנו.

אולי זה לא כל כך מקרי שפייסבוק הוא גם המרחב שהרגיל אותנו אט אט להיות כל כך סלחנים בנוגע לכל מה שקשור לסימני הפיסוק שלנו. הרי לכאורה, לא בקלות היינו צריכים לוותר על אותם כלים ששירתו אותנו נאמנה מאז למדנו קרוא ובעיקר כתוב. ועם זאת, משהו בקלות הנסבלת מדי של שורות הסטטוס הביא אותנו להשלמה מהירה למדי בכל מה שנוגע לסימנים שעד לא מזמן הורו את דרכנו.

כמה לא מקרי שפייסבוק הוא שעזר לנו לוותר פה ושם על פסיקים שידענו מראש יחמקו ממקומם המיועד. הפסיק הסורר שבהתחלה ניסינו לאלף לצרכינו, הלך ונצמד אל ימין השורה, שם היינו נוהגים לפתוח בדברים.

סימני השאלה והקריאה והשאר נדדו גם הם לאיזור, נמשכים באיזה כוח עקשן ואמביציוזי.

התרגלנו לחוקים החדשים ובשביל שורת סטטוס קולחת פותחו להם טריקים שונים ערמומיים: שבירת שורות שלא לצורך (רק כדי להישאר מובנים), ביטול ההשהייה, טשטוש התמיהה – עד שלא מובן היה כבר מה בוטל קודם. סימן השאלה או השאלה. האם אלו סימני ה-?! שהלכו ונשתכחו או שהמסומן הלך ונשטף במורד הניוז פיד?

(וכיצד נכנענו לסוגריים שנסגרות לפני שהתחלנו לדבר ונפתחות הרבה אחרי שכבר אמרנו הכל? עניין שבהתחלה היה כה צורם ועם הזמן הפך להיות כמעט אסתטי.)

בין לבין התארחה לה לתקופה גם "יו"ד הפיסוק" המפורסמת שעיטרה את סופי השורות. חלטורה זמנית שאילצה את הנקודה להישאר בסוף משפט ולא לחמוק אל תחילתו.

בניגוד למרחבים אחרים, בהם נשמרת, או מדויק יותר לומר, משתמרת השפה באמצעות חוק – בפייסבוק הכללים הם אחרים.

בעוד שילוט של חנות אופנתית באבן גבירול, יאלץ להתקין לעצמו תותב עברי על מנת לא להיות מחויב בקנס, במרחב הפייסבוקאי טרם נוסדה משטרת לשון עברית שתפקח על השינויים ועל "התדרדרויות" לשוניות אחרות.

בפייסבוק מדברים כמו שנוח, גם אם זה לא חוקי. הרשת שיותר מכל היא "חברתית" מייצרת לה סימנים משלה.

בסופו של דבר, עם הזמן, רוב העניינים הלכו והסתדרו. צוקרברג עשה מה שהוא יודע לעשות והיום אם מאוד רוצים, אפשר לכתוב שורת סטטוס מפוסקת כהלכה. אלא שעבור חלק מהנקודות והפסיקים שאינם עוד אתנו זה קרה מעט מאוחר מדי. הם נותרו הרחק מחוץ לפעולה האוטומטית של הדיווח.

אולי בשטף הדברים באמת אין זמן לטרחנותה של נקודה. כשמישהו מספר על ליל אמש המרגש שחווה, סימני השאלה במקור. כשמישהו מדווח על גשם, הסוגריים מרחפים סביב המילה כמו ווטר מארק. וסימני קריאה – בשביל מה? הרי מה שקראנו – נקרא, ומה שלא – כנראה נקרא מחר.

ושלושת הנקודות הזכורות והאהובות ממכתבי האהבה בכיתה ו'? נו באמת. שלושת הנקודות הם הרי כוכבית המפנה להערה: "המשפט הזה מראש לא היה צריך להיכתב, מי שכתב אותו מתחרט או סתם לא שלם איתו".

כנראה שבכל זאת מוקדם יהיה להיפרד מסימן הקריאה ומהנקודה, אך בהחלט אפשר לומר שישנם איזורים במקלדת בהם אנחנו מבקרים פחות ופחות. הפינה הצפון-ימנית של המקלדת, מביטה בנו במבט נעלב כבר תקופה. מקשים שנשכח פירושם משתמרים ומבהיקים בלובנם לצד מקשי האותיות המשומשים והשחוקים מאי-פעם.

וכבכל תהליך שכזה, מקשי הסימנים הנשכחים, הולכים וצוברים מעמד של מותרות. בוהקים בצורתם המושלמת הם מאפשרים לנו התענגות נוסטלגית על יופיים, על קימוריהם, על המשמעות האדירה הגלומה בכל אחד מהם.

במינימליזם וצניעות הם מפרידים ומחברים, מזרזים ומעכבים. נקודות של חן, פינות חמד ולפעמים נאות מדבר בינות לאותיות.

☼ עוד מאת יעל פלג ← סימני דרך