בגרמנית, המילה השכיחה שמשמעותה ייצוג היא vorstellung שמובנה דומה לזה של הצמד stand for באנגלית, כלומר להעמיד לפני.
Vergegenwärtigung היא ספרותית יותר. ver היא קידומת רב משמעית אבל בהקשר הזה היא מצביעה על ביצוע, הפעלה או טרנספורמציה, gegen משמעותה נגד או התנגדות, warten משמעותה לחכות, להמתין. כך יוצא שייצוג, דימוי או המחשה הם הדבר שפועל כנגד ההמתנה.
משה המנהיג הכריזמטי נוטש חבורה של פליטים בלי כיוון ומטפס על הר באמצע המדבר כדי לקבל את התורה. ולמרגלות ההר מחכים. יום, יומיים, עשרה והבנאדם לא יורד. באופן כללי לחכות זה כואב, אבל לחכות ארבעים יום למסר האלוהי האולטימטיבי – זה באמת קשה. ומי שכואב לו לוקח כדור כדי לשכך, להסיח.
בשביל זה צריך Vergegenwärtigung, ייצוג, דימוי, בשביל זה אוספים מכולם את התכשיטים ומפיקים עגל זהב.
ישו המסכן סוחב צלב ענק בדרך לגבעת גולגולתא, ומזיע. ורוניקה (הקדושה) מסירה את הצעיף מעל ראשה ונותנת לו, שינגב. כשהוא מחזיר לה אותו, תווי פניו של המשיח, בדרכו האחרונה, מודפסים עליו. השם Veronica פורש כתחביר בין vera, אמת בלטינית ו-eikon, צלם או דימוי ביוונית, כלומר, הדימוי האמיתי.
הדימוי, Vergegenwärtigung, פניו של ישו על הצעיף, כתרופה כנגד ההמתנה לחזרתו המיוחלת של המשיח אחרי מותו.
ביהדות התקדים של העגל הופנם והפך לאיסור גורף על יצירת דימויים. בנצרות, ובתרבות המערבית בעקבותיה, יצירת דימויים אובססיבית הפכה להתמכרות קשה.
המילה sens בצרפתית משמעותה משמעות אבל גם כיוון.
קורה שאחת הבנות שלי, או שתיהן יחד, פונות אלי בטענה משעמם לי. לרגע, השאלה מה עושים עכשיו לא נענית, אין גירויים חיצוניים, והרעיון הבא, העניין הבא, טרם צץ. זה כואב. מה שכואב אינו ההמתנה הסתמית לישועה חיצונית, מה שכואב זה הפחד מהשיממון הפנימי. התחושה שאין בתוכי מספיק בשביל להנביט משהו חדש.
הטכנולוגיות של המסך וכל המערכות האנושיות שנמצאות מאחוריהן הן מפעלים אדירים לייצור דימויים, כלומר תרופות נגד המתנה, והפריחה העכשווית המהממת שלהן עומדת ביחס הפוך ליכולת שלנו להפיק מתוכנו בדל משמעות, רמז לכיוון.
See what you can switch on, when the screen is off, קמפיין של UNICEF
– – –
על האטימולוגיה של Vergegenwärtigung ושל Veronica שמעתי מפיו של פרופ' דב הרצנברג מהתכנית לפרשנות ותרבות בבר אילן
מעניין. רק שלא נראה לי ש"הפריחה העכשווית המהממת שלהן (טכנולוגיות המסך השונות) עומדת ביחס הפוך ליכולת שלנו להפיק מתוכנו בדל משמעות, רמז לכיוון", אלא יותר כיחס ישר. רובנו, היסטורית לא ממש יכולים להפיק מאתנו בדל משמעות היות והמשמעות דורשת מעשים, אחריות, ותגידי לי ידידי היקר, כמה מאתנו רוצים לקחת אחריות? פרומיל.
איך שלא יהיה – המשך עם תובנותך היפות, הנעימות לקריאה והמלאות באחריות.
תודה לך
הדימוי, שאיננו לעולם הדבר האמיתי, מקבל שתי משמעויות בטקסט שלך:
1. תחליף (שלעולם אינו מספיק) לדבר האמיתי, כמו אפריטיף שנותנים למוזמנים, לפני הסעודה הגדולה, כדי להנעים את ההמתנה.
2. מכשול בפני הדבר האמיתי. הדימוי כזה שמונע את היצירה האמיתית. כאילו אותו אפריטיף מלמעלה כבר השביע את הממתינים והסעודה האמיתית תתבטל.
בשני המקרים, הדימוי מוצג כבעל ערך פחות מהדבר האמיתי שיגיע אחריו, וההמתנה כמטרידה.
הייתי רוצה להציע אופן אחר להתבונן בהמתנה עצמה וכך אולי גם למצוא משמעויות אחרות לדימוי.
ההמתנה היא בעיני לפחות, ואין כאן אמירה פילוסופית אלא חווייתית בלבד, מעניינת יותר מהארוע שיבוא בעקבותיה ולא משנה מה הוא יהיה, כי בעת ההמתנה כל האפשרויות עדיין פתוחות בפנינו. האירוע עצמו, נעים או לא, הוא תמיד סגירה של אופציה, תמיד הגבלה. הוא מימוש של אחת מהציפיות אבל לעולם לא של כולן.
לכן גם הדימוי, שכמו שאמרת, נברא בעת ההמתנה, עשוי להפעיל יצירתיות רבה יותר מאשר העשייה עצמה.
מה אתה אומר?
רוביק,
לקשור משמעות בפעולה ואחריות זה יפה, וגם פרומיל זה משהו.
מאיה,
ניראה לי שמה שהאטימולוגיה של vergegenwartigung מאירה זה בדיוק הרעיון שהייצוג אינו תחליף לדבר האמיתי, ושיש ספק בעצם קיומו של דבר אמיתי. אומרים שמשהו חשוב עומד להגיע, אבל בגלל שאין לי סבלנות לחכות או שאני מפחד להתאכזב, אני יוצר או משתמש במשהו אחר, בינתיים. מהו אותו דבר חשוב, האם הוא קיים, האם הוא באמת יגיע, ומתי – כל זה לא ברור.
אם ההמתנה לא כואבת, ואולי אפילו נעימה, היא לא בהכרח צריכה להוביל לייצור של דימוי.
אני מסכים שבתחושה של הרגע שלפני יש איזה עונג, אבל כמו בשיר של חנוך לוין, בעונג הזה יש גם חרדה מפני המימוש, שכמו שאת אומרת, הוא תמיד מוגבל. והחרדה הזו מייצרת את הפיתוי ליצור דימוי אידאלי, ואפילו רק בראש.
האם כל דימוי הוא ייצוג? האם כל דימוי הוא vergegenwartigung?
היי עפר
זמן רב לא השמענו דברים זה לזה.
הרשה לי להמשיך את סיפורך על משה ולהתייחס לדבר האמיתי מתוך סיפור עשרת הדברות.
היו למעשה שני סטים של לוחות הברית. הראשון משה שבר כשירד מההר ואת השני הביא לאחר עליתו השניה להר. קיים הבדל תהומי בין הסטים. הסט הראשון נרשם באצבע האלוהים, המקור האולטימטיבי בעצמו כתב את עצמו, אלו היו לוחות האמת.
בפעם השניה אלוהים מדבר ומשה מפרש וכותב את הלוחות, לא אלוהים. לא דברי האל הם אלה אלא דברי האדם שמפרש את דברי האל, זה כבר vergegenwartigung.
כך הפסדנו בגלל רגשנותו של משה את הדבר האמיתי היחיד שהיה יכול להיות בעולמנו. או בפרשנות אחרת, כל אמת מוחלטת כאשר היא יורדת מההר ופוגשת בארצי מתפוגגת.
עפר,
לגבי האטימולוגיה – gegenwart זה הווה או נוכחות. Vergegenwärtigung היא, אם כן, הפעלה של ההווה או הנוכחות. כלומר ההבאה לכדי הווה, או ההבאה לידי נוכחות.
קטונתי מלהגיד האם wart ב-gegenwart באמת מגיע מהמילה המתנה. אבל אם כן – צריך להסביר עוד די הרבה מילים, כגון aufwärts ו-abwärts (למעלה ולמטה), שלא ברור מה משמעות ה-wart בתוכן. עוד מילה שצריך להסביר היא Abwart – אב בית. מה משמעות wart כאן?
אשמח מאד לשמוע ממומחה לאטימולוגיה גרמנית, או ממי ששמע ממנו, הסבר על משמעות ה-wart בכל המילים האלה.
מקסים. הווה, הבאה לכדי נוכחות, הנכחה, זה בדיוק מה שעושים כשנמאס לחכות לעתיד שיהפוך בעצמו להווה.
לפי Wiktionary המילה warten משמעותה באנגלית to wait כלומר לחכות וגם to maintain כלומר לתחזק. לפי זה אב הבית שלך הוא איש התחזוקה.
נשמע נכון כשאתה אומר את זה. בייחוד האימה מפני הריק הפנימי, וחוסר הסבלנות. ואני בתור בנאדם פרקטי מתיידדת עם ההמתנה. האם אני זקוקה לפחות דימויים? שאלה טובה.
פרופסור הרצנברג אומר שמשמעויות נוספות של הקידומת ver הן שינוי, טרנספורמציה, היעלמות או טעות. אני חושב שזה מוסיף עוד כמה נקודות למחשבה בשאלת הייצוג. הוא ישתדל לשלוח הפניות למקומות שבהם היידיגר מתייחס לעניין. וגם יש שמועות שמנסים לתרגם את "הוויה וזמן" שלו. בהצלחה.
אבל אין לנו שום גישה אל הדבר כשלעצמו. כל מה שיש לנו זה השלכות ודימויים ומטפורות. אין לנו יכולת לתפוס משמעות אלא כפער שבין שני דברים שלהם נותנים שמות שונים כגון מסמן ומסומן, אוביקט וסוביקט וכו'. אולי אמבה יכולה פשוט לחיות את עצמה, וזו כמובן מטפורה, כפי שמחכים לגודו זו מטפורה וגם עטיפה ריקה לספר אפשר להבין רק דרך ההקשר ואפילו הנשימות עבור הבודהיסט הן רק אמצעי, רק הדרך. אל מה? אל הדרך.
השאלה איננה איך ללמוד להתנזר מהדימוי, כי זה ניסיון להתנזר ממשמעות (שהוא כבר משמעותי). ואולי מה שמפריע לך זה הדימוי הוויזואלי, הרי השיח המילולי שאתה יוצר על זה גם זה שייך לשדה של סימנים ומטפורות. אבל אולי בעצם אני שמה עליך בעיות שלי. אני יודעת שבשבילי העין זה הבית – תמיד מקום כואב. יותר קל לי עם מילים כי הן פחות אני.
דב הרצנברג שולח כמה הפניות לטקסט של היידיגר ביחס ל-Gegenwärtigung ול-Vergegenwärtigung.
– ישות וזמן, § 68, 69
– What is called thinking
הרצאות של הסמסטר חורף 1951-1952
– The word of Anaximander
בתוך: Off the beaten track
– הפניות לטקסט בגרמנית:
Heidegger, Gesamtausgabe, 5, Seite 342-347
נידמה לי שדווקא הדימוי שמוקרן על המסך מציע אפשרות שמחברת בין המציאות והייצוג שלה, ולא מנגידה בינהם.
הרי האבא(?) שבחר לכבות את הטלויזיה ולמנוע מביתו /בנו את הדימוי הטכנולוגי, ובמקום זה משחק איתה ברגע זה על השטיח גם כן מדמה עצמו למשהו והיא מוזמנת לדמיין את המשהו הזה יחד איתו
כשאני מתבוננת בו אני יכולה לשמוע אותו שר 'אוניה אוניה בת הרים יפהפיה' בעודו מנדנד את ביתו על הגלים או לכל הפחות ' נ-אד נד נ-אד נד רד עלה עלה ורד' כשהו מדמה עצמו לנדנדת שעשוע
בשני המקרים וגם בכל שיר אחר שתבחרו הוא מייצג או מדמה משהו
*ועפר תודה על ההזדמנות לחשוב ולראות את הדימוי המצחיק הזה שאני כל כך מזדהה איתו בשלב זה בחיי
בכמה תגובות כאן מדברים בפער שבין ייצוג למציאות או בין הדימוי לבין 'הדבר האמיתי'. אני ניסיתי להגיד שלעתים קרובות אנחנו משתמשים בייצוגים לא כתחליף למשהו 'אמיתי' וגם לא תוך ניסיון להידמות לדבר כלשהו. אנחנו משתמשים בייצוגים פשוט כי אנחנו מפחדים להישאר לבד, ללא גירויים חיצוניים, בלי אף אחד שיגיד לנו מה לעשות, מה לחשוב, מה לראות.
כששרים "אוניה" או "נד נד" אין צורך באמת לדמיין אוניה, או נדנדה או בת הרים יפהפייה. האבא שכיבה את המסך הצליח להפיק מתוך עצמו קול, ותנועה ומגע ומבט ישירים. הוא והבת שלו אינם מחכים לשום דבר, ואין שום דימוי שיהיה מספק ומעניין יותר מההנאה שהם מפיקים זה מזו, עכשיו, ברגע הזה, ביחד.
אחרי שנים של התמכרות לזרם בלתי פוסק של גירויים חיצוניים, מלאכותיים ותעשייתיים יש רבים שפשוט איבדו את היכולת הזו, להיות.
רגע זה לא כל כך ברור ופשוט הלהיות הזה, לא בטוח שיש לנו כבר דרך למצוא מחדש את היכולת להיות- (אם באמת נניח שהיתה פעם יכולת כזו מנותקת מחיקויים דימויים יצוגים של) לדעתי זו עמדה שמובלעת גם בדימוי עצמו.. כשחזרתי להתבונן בו, ראיתי שעל המסך משתקפת דמות נוספת- האמא אולי- שלא הבחנתי בה קודם- היא אמנם נוכחת שם אבל גם מתבוננת מן הצד, כמונו, מתמוגגת לנוכח המראה המתוק של האב וביתו. הדבר שהיא ואנו רואות, שהייתי מגדירה כ "משפחה" או "רגע ביתי" או איך שתבחרו, הוא הרי מן האייקונים המשומשים ביותר בתרבות שלנו. שלא לדבר על זה שבמקרה הנוכחי מדובר בדימוי של משפחה הטרוסקסואלית מערבית ממעמד בינוני- אם זיהיתי נכון. בקיצור שיא המיינסטרים- הכי לוגו. מכאן שמה שאנחנו רוצים לחשוב עליו בתור פוטנציאל של יציאה מזרם הדימויים הוא לא יותר מאשר עוד דימוי שבלוני שגם מציג עצמו כך – דרך מבטה של האם. בקיצור אנחנו במבוך בורחסיאני שבו אפילו הקול התנועה המגע והמבט של אב מול ביתו האותנטיים לכאורה, מקבלים משמעות רק על בסיס אינסוף הדימויים הדומים שכבר ראינו.
אהלן נועה. הדימוי הזה הוא מתוך קמפיין של UNICEF אינדונזיה. בווידאו של הקמפיין אפשר לראות שגם האמא משתתפת פעילה בהמולה המשפחתית ולא רק צופה מהצד. רק בתוך כלכלה של תחרות מתמדת על עיינו של צופה מגורה עד אפטיה יש משמעות לשיפוטים כמו 'שיא המיינסטרים' או 'הכי לוגו'. אבל הדימוי הזה הוא רדיקלי וחתרני דווקא מפני שהוא אנטי-דימוי. הדימוי של המשפחה מטושטש ועמום, האמא עשויה להיות טרנסג'נדרית שחיה עם לוחם חירות שברח מטימור המזרחית ושהם אימצו ביחד ילדה אוטיסטית. אין לדעת. מה שברור הוא שמסך הטלוויזיה כבוי ושהמשפחה הזו, מינסטרים או לא, לא בוהה ברגע זה בגירסה האינדונזית של כוכב נולד או האח הגדול. במסגרת הניתוח של הדימוי הזה, היחידים שעדיין מביטים במסך בציפיה למשהו יותר מעניין, פחות שבלוני, הם אנחנו.