המרחק הנכון הוא איזור מופשט שחוצץ בינך לבין הלקוח, בינך לבין פרי עיצובך. איזור מופשט שמאפשר לך להתבונן, להרגיש, לשנות, לעדכן את העיצוב -מבלי לחוש אחריות כבדה מידי, או כל רגש דביק אחר שמאלחש את הסקיל העיצובי. בתוך הספייס הלא מוגדר הזה אתה מרשה לעצמך לטעות, מרשה לעצמך לעשות טעויות תמימות, להיות לא אופנתי- זול / יקר / צעיר / זקן מידי. כוחות הסירוס מושקטים והיכולת להכנס ולצאת מעולמות משתכללת.
צריך להשקיט את האגו, לשים את האיפים על מיוט ולתת לעבודה לקרות… רק כך יש לה חיים משל עצמה.
יש לי שאלה, את לא חייבת לענות כמובן.
במחשבות האחרונות שלך את מאד עסוקה ביחסים בינך / בין מעצב, לבין הלקוח. יש סיבה מיוחדת? משהו ספציפי? משהו שקורה לכולם אחרי כמה שנים של עיסוק במקצוע? מחשבות על החיים בגיל מסויים…. זה באמת מעניין אותי, אני לא סתם שואל, ושוב – את כמובן שלא חייבת לענות.
:) ברור, זה משהו שאני בפירוש חושבת שהוא ארט-פורם – היכולת לשלב את היצירה שלך במסגרת עולם עיסקי. אני גם רואה במערכת היחסים הזאת של לקוח-מעצב הרבה מישורים פסיכולוגיים שמרתקים אותי.
אני מוצאת הרבה פעמים שהמחשבות שלי הכי חדות תוך כדי עבודה, דוקא בגלל שיש איזה ריכוז לא לצאת מהקווים שהפרויקט מכתיב. המחשבות מאוד מעוצבות מהדינמיקה עם הלקוחות, מהבן אדם שניצב מולך, מהמילים שהוא אמר לך בפגישה….. זה דברים שמהדהדים לתוך הבחירות שלי כמעצבת. לעתים החלחול הזה יכול לעשות רע, אבל לעתים זה כיף ואפילו מפרה.
במילים אחרות, כן, זה סופר מעסיק אותי אבל לא מתוך אירוע מכונן, אלא מכמה שנים אינטנסיביות של עבודה בשוק. בקרוב : הסבה מקצועית ?
אתם שני האנשים שהכי אמין לקרוא כשהם כותבים על מקצוע העיצוב. נורית עם הריפרוף האלגנטי והיחסי האהבה-זהירות למקצוע ויובל עם הסקפטיות המהולה בסקרנות (עיתונאית?) ועניין אמיתי במה קורה/הולך לקרות עם המקצוע הזה.
והסיבה לכך לדעת היא בגלל ששניכם חפים מהנפיחות המקובלת על אנשי המקצוע בבואם לדבר על המקצוע המרתק אבל הלא נורא חשוב שבו הם עוסקים.
ולגבי הלקוח – הו הלקוח, אותה דמות שבלתי אפשרי בלעדיה אבל מן הצד השני משמשת בתפקיד ה'אשם תמיד' בכל תחלואות המקצוע או למה לעזאזל לא נותנים לי לעצב כמו שאני יודע.
אני, כפי שכבר הודאתי בפעם הקודמת פותח בפניהם את הדלת כל פעם מחדש בחשדנות מהולה בתקווה, אולי הפעם יקרה אותו הנס הקרוי דיאלוג, שהוא הסיטואציה היחידה שאני מכיר המאפשרת להגיע לתוצאה נכונה, טובה, מענינת ומספקת לשני הצדדים.
העבודות הטובות ביותר שלי הן העבודות שניצת משהו ביני לבין הלקוח ועברנו ביחד תהליך (לא בהכרח קל). העבודות הנ"ל טובות ומוצלחות פי כמה מאלו הנעשות מתוך מהסיטואציה בו הלקוח 'מאפשר' לך את האופציה הנכספת לעשות מה שאתה רוצה
תודה דקל. גם אני מוצאת שהרבה פעמים אני צריכה את הלקוח בשביל לקבל החלטות – זה אירוני משום שהוא פונה אליך כדי שתחליט בשבילו, ואתה (כפי שאמרת) לא תמיד זורם בתור מעצב כשמוענק לך חופש הבחירה. הכי כיף לשחק, עד שמגיע רגע הבחירה.
בלי קשר, בוא לא נשכח שלכל לקוח יש מערכת יחסים משלו עם עולם העיצוב (רגש נחיתות / הנאה / משחק / פחד / הערצה ) שגם היא מכתיבה את היחס שלו אליך ואל הפרויקט. הרבה פעמים אנחנו בסך הכל מראה שמשקפת את הדבר הזה.
קודם כל תודה דקל, כיף לשמוע.
אחד הדברים שאני אוהב לא פעם להגיד הוא שאין לי בעיה עם סמכות. להפך, אפילו. אני אוהב שיש מי שמחליט – בין אם זה העורך, הלקוח, או כל אחד אחר. אין בכך כל כוונה להגיד שאין לי אגו ושלא פעם אני מוצא את עצמי בדיונים ובויכוחים על החלטות עיצוביות (או טקסטואליות) כאלו או אחרות, אבל הבסיס של כל ההתנהלות שלי (בדרך כלל) הוא הטלת הספק:
יכול להיות שאני טועה, לא בטוח שאני צודק, לא בטוח שאני יודע הכי טוב מה צריך. זה לא ענין של רגשי נחיתות, חוסר יכולת להחליט או משהו דומה.
אני אגיד עוד משהו שאולי אסור להגיד בקול רם – אסור לשכוח שבסופו של דבר מדובר בעיצוב ולא בהצלת חיים. צריך פרופורציות. והנה ברגע זה החלה להתבשל המחשבה הבאה…
יובל
אוהב ונרגש לקרוא את 'הטלת ספק' ו'עיצוב אינו הצלת חיים' נכללים בתוך דיון על עיצוב.
בתור אחד שנגוע במחלה ונוטה להצהיר תחת כל עץ רענן ש'עיצוב זו דרך חיים' וכו', זה מרגיש לי נכון וחשוב להכניס פרופרציות נכונות ורק כך ניתן בכלל לערוך דיונים (עם עצמך ועם אחרים) רציניים וכנים על המקצוע
תודות
דקל,
אתה אומר שמקצוע העיצוב מרתק אבל לא נורא חשוב.
אתה יכול להגיד, בבקשה, למה אתה מתכוון כשאתה אומר עיצוב, למה זה מרתק, מה בעיניך חשוב ולמה עיצוב לא חשוב?
שלום עופר
זה ארוך ומורכב. אנסה להתחיל בתימצות.
כשאני אומר עיצוב אני מתכוון לעיצוב גרפי – שהוא המקצוע בו אני עובד. נקודת המבט בהקשר לדיון הזה היא של המעצב לא של הצרכן/לקוח/מתבונן מן החוץ.
זה מרתק אותי כי זה מקצוע שמכריח אותך לשמור על 'קשר' עם העולם החיצון ובמקביל מבקש ממך להתבודד ולבודד בכדי לנסח נקודת מבט אישית ומובחנת ממה שקיים בעולם החיצון. הוא מרתק אותי כי כשזה מצליח זה הכי מדהים ומספק בעולם וכשזה לא – אני לא תמיד מבין מה הכוחות הגורמים לי לחזור ולהמשיך לנסות.
למה זה לא חשוב? כי הנפיחות העצמית מפריעה. קודם כל לאפשרות לביקורת עצמית ודבר שני – לתקשר החוצה את היותנו אנשי מקצוע יצירתי שעובדים בליצור ולייצר. רובינו מתבודדים ומחפשים את המיעוט שמבין אותנו ו'מדברים' רק אליו או לחילופין מצטרפים למקובל והמפרנס ושוכחים מה תפקידינו
הבטחתי לדקל מחשבה חדשה והנה היא הגיעה: http://untitled.org.il/?p=4882