אני רואה את אשליית הזוהר של עולם הקריאייטיב מתנפצת בפניהן היצירתיות והמאוכזבות של מעצבים גרפים רבים, בדרך כלל כבר במפגש הראשון שלהם עם העולם האמיתי. הם קמים ביומם הראשון לעבודה בתחושת גאווה גדולה: "מישהו באמת ישלם לי לעשות את מה שלמדתי?" ובכן, לא בדיוק. כשמסתיים יום העבודה הראשון כל אחד יכול להבין את מה שאף אחד לא העז לדבר עליו במשך ארבע שנים של לימודים – כשמשלמים לך, אתה כבר לא הלקוח.
הפער קשה לעיכול – בעולם שלפני, מעצבים עוברים תהליכי חשיבה עצמאיים ומפרכים, מפתחים רעיון, מבטלים אותו, חושבים על רעיון אחר, ישנים עליו לילה, קמים בבוקר וחוזרים לרעיון הקודם. הם משפרים אותו, נפגשים בערב עם סטודנטים אחרים ומתייעצים איתם, עובדים בלילות כדי להעביר הכל לתוכנה או לדף, ולבסוף מגישים עבודה עם לפחות מסר אחד חד משמעי: ככה נראה מה שאני חושב, וזה בפירוש מה שאני רוצה לומר. סטודנטים, גם כשיחטפו מאוחר יותר ביקורת נוקבת, יידעו אחרי הדמעות, שמה שהם בישלו, זה בדיוק מה שהמרצים שלהם טעמו. בעולם האמיתי, לטוב ולרע, המסר של המעצב הוא רק הצעה, והקבלה שלה – לבחירת הלקוח.
ואם זה לא מספיק, המציאות של המעצבים הצעירים מפגישה אותם לראשונה גם עם המושג הידוע "דחוף-בהול" שהוא ה"זאב-זאב" של עולם הקריאייטיב. הם חושבים להתעלם ממנו, אבל זה רק בגלל שהם עדיין לא יודעים שההבדל מהמשל הוא שכשהלקוח צועק "זאב-זאב", חייבים להאמין לו, אחרת הוא באמת יאכל אותנו. בכל פעם מחדש, ולא רק הוא. להצליח לשבת על המחשב כל היום, לקבל הוראות ספציפיות מדי מאחרים, לעמוד בלו"זים אמיתיים, להתאים את העיצוב לטעמו האישי של הלקוח (לבן זה כן צבע, ומה הוא מבין בכלל?), ובסוף עוד להיות חתום על עבודה שחלקו בה לפעמים הוא קטן עד בלתי מורגש. אבל זה לא תהליך שקורה בין יום. אני רואה את ההשלמה שנבנית, את אלו ששורדים ומפורגנים בחתימה על עבודות שהם למדו איך להילחם עליהן, את קבלת הצד האפל של המילה "עיצוב" כשהיא הופכת לביטוי הכלכלי "עיצוב מסחרי".
לאחרונה הזדמן לי לצפות במסגרת אירוע אמנותי מעניין, בראיון עם אחד מהמעצבים הגרפים הראשונים בישראל. הוא שרד. כבר יותר מ־60 שנה הוא מעצב את צרכיהם של הלקוחות שלו, משרת צרכים פרסומיים ומדבר על התוצרים שלו בחשיבות ובגאווה של אמן. אני לא יודעת מה מלמדים אותם שם בבתי הספר של העיצוב, אבל אולי הגיע הזמן להבין שאמנות מסחרית במאה ה־21, היא דרך לגיטימית ליצור, להביע ואפילו להצליח להתפרנס מזה בכבוד.
לדעתי
בבתי הספר – מוטב שסטודנטים יחשפו את האמת הפנימית שלהם, את מה שמניע אותם, את מה שעובד עבורם, יגבשו עמוד שדרה, ירחיבו אופקים ויתנסו.
בבואם לעבוד – הם נדרשים לשכלל האזנה וקשב, התחשבות בצרכים נוספים, עבודה בשיתוף פעולה, התגמשות – ויצירתיות ולעבד את האני המאמין שלהם למשהו שאפשר ליצוק לתוך דרישת הלקוח. וגם להתפשר ולפעמים לזייף בגבולות שכל אחד צריך למצוא אותם…
ממקום אחר: כשאני כותבת לעצמי – אני יוצרת נטו ללא שיקולים וזה מושלם כי אין לחצים, אבל כשאני כותבת עבור לקוח – אני נדרשת להשביע רצון, לדייק את הלקוח, לתמלל אותו – הרי שגם זה סוג של יצירה – כזו שעולה דווקא במפגש עם המציאות, עם לחצים ושיקולים זרים…בקיצור, החיים לא שחור-לבן
מדהים !
פשוט מה שאני בימים אלה מרגיש.
אני מבין לאחרונה שהמציאות שונה כל כך מכל מה שלמדתי בתואר הראשון בעיצוב.
פשוט נהנת לקרוא ולחשוב שעוד מעצבים מרגישים כמוני.
Pingback: Tweets that mention אנטייטלד — הרווח בין עיצוב למציאות -- Topsy.com
השנה הראשונה בעבודה היא ברוב המקרים שנת המשך ללימודים, בה מבינים איך להתנהל מול לקוח ואיך מתרגמים את תהליך העבודה מהסביבה האקדמית לעולם המסחרי.
לקוחות הם לא תמיד מכשול. בהרבה מקרים הערות של לקוח מספקות תובנות לגבי האופן בו העבודה נקראת ע"י אדם שאינו מהמקצוע. הלקוחות הטובים ביותר הם אלה שיודעים לתת ביקורת, גם אם קשה, ובהשראת דבריו של טיבור קלמן – הלקוחות הטובים ביותר הם אלה שחכמים יותר מהמעצב.
מייקל בירות סיפר בהרצאה שכל מה שמעצב עצמאי צריך הוא 5 לקוחות טובים – והוא מסודר לחיים.
לפי דעתי מקור הבעיה היא שמעצב אינו נתפס כאיש מקצוע. כמו שאני לא אומר לרופא כיצד לבדוק אותי ולעו"ד כיצד לדבר במשפט הייתי מצפה שיתנו לי את הקרדיט שאני יודע מה אני עושה. נכון שתמיד יש מקום לדיאלוג ולבעדיו אין עיצוב ואין חברה ואין כלום, אבל עדיין חייב להיות כבוד בין הצדדים בשביל דיאלוג. בלעדיו כמובן, זהוא אינו דיאלוג. קיום בשוק, בעיקר בפרסום ישנו מונולוג של הלקוח. ורואים את זה.
אני חושב שיש כאן גם מקום בדיון לאיך זה בישראל לעומת מקומות אחרים בעולם.
כאן לעיתים אני מרגיש שהדוגמא שלך, ניר, היא זו שאומרת הכל.
נדמה לך שאנשים כאן לא אומרים לרופאים ולעורכי דין מה לעשות, אבל הם זוכים פעמים רבות בדיוק לאותו יחס. לקוחות בארץ יודעים יותר טוב מכולם, והתחום לא ממש חשוב. בעיצוב, אולי בגלל הסובייקיטיביות והקושי למדוד הצלחה, זה קורה יותר, אבל אנחנו לא לבד.
כמי שעבדה עם מעצב על פרויקט אישי אני יכולה להגיד שלוקח זמן להבין שמדובר ביצירה משותפת. אני ניגשתי לפרויקט כאחת שיודעת מה היא רוצה ולא מבינה למה הצד השני לא "מבצע" או מדויק יותר: לא מתרגם ויז'ואלית את הרצון הזה. לקח לי זמן להבין שרק אם אשתף יותר ואנהל סוג של דיאלוג – המעצב ישתמש בחומרים האלו ככלי לעבודתו.
כך שאין מדובר רק ב"לתת אמון" (ניר, אמיתי) כי במקרה הזה הוא היה קיים, אלא מדובר יותר בהבנה של תהליך העיצוב.
על המעצב להדריך את הלקוח ולהסביר לו מה הוא זקוק ממנו כדי ליצור את העבודה הטובה ביותר.
מחוץ לעולם המסחרי אדם או קבוצה יכולים להציב לעצמם מטרה כמו 'השגת מיומנות גבוהה בקפיצה לגובה', 'מניעת מחלת הסרטן' או 'העמקת הידע בסוטרות בודהיסטיות'. מי ששוקל אם לקחת חלק בניסיון להשגת המטרה יכול לבחון אותה, לבחור בה, להרגיש שותף ולתרום את הידע שלו למאמץ המשותף. לשם השגת המטרה, יש צורך באמצעים שונים, בין היתר משאבים כספיים, אבל אלה לעולם אינם הופכים למטרה בפני עצמה.
—
מה שמאפיין את העולם המסחרי הוא היפוך של אמצעים ומטרות. המטרה הפכה להיות הגדלת שורת הרווח והאמצעים יכולים להיות, מכירת זמן אוויר סלולרי, רכישת קבוצת כדורגל או הקמת רשת גלידריות. בעולם כזה היחס לאחרים הוא אינסטרומנטלי. כולם כולל המעצבים, משמשים כמכשירים להשגת המטרה שהיא חסרת משמעות כשלעצמה. זה לא נעים להרגיש שאתה מכשיר בר החלפה בעשייה שאתה לא שותף לה. כמה לקוחות חביבים לא משנים את התמונה.
מאוד מסכימה עם מה שעופר כתב, הנקודה שבה נופל האסימון למעצב היא באמת ההרגשה שהוא תהליך בשרשרת, עוד אמצעי בדרך להשגת המטרה (הגדלת המכירות) וכל מעצב אחר יוכל לעשות את זה במקומו. עד שאתה לא מוצא את עצמך בנקודה הזו, ומתישהו בהתחלה זה בד"כ מגיע, המעצב עדיין אפוף באווירת לימודי העיצוב, כלומר, הרעיון-שלי, הקונספט – שלי, המאמץ והביצוע- שלי, וגם אם יש ביקורת – אני מרוויח ממנה להמשך. בעולם האמיתי של הפרסום ואולי אצל עצמאים זה פחות מורגש, זה כ"כ שונה מהאידיליה הזו.