יובל סער

תמיד אהבתי לצלם. אולם, על אף החיבה העזה לתוצאה הסופית, מעולם לא חיבבתי את התהליך ואף פעם לא ייחסתי חשיבות לסוג המצלמה שאיתה אני מצלם. כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הנוכחית שלי, לפני שלוש שנים, לא קניתי את המצלמה הכי משוכללת, הכי טובה, או הכי נוחה לשימוש; קניתי את המצלמה הכי יפה (בצבעי בורדו מטאלי). בשנתיים הראשונות הייתי מאד מרוצה מהמצלמה והיא שירתה אותי נאמנה. עם הזמן הסתבר שמעבר לעובדה שהיא הייתה הכי יפה היא גם הצליחה להפיק תמונות לא רעות בכלל, ששוכנות מאז ועד היום בשקט ובשלווה, מבלי שאף אחד יפריע את מנוחתן, בחשבון הפליקר שלי ובנבכי ההארד דיסק של המחשב הנייד.

איפה היא לא ליוותה אותי? מרקש, סנט פטרסבורג, הלסינקי, פריז, ניו אורלינס ועוד ועוד, מספקת עדות ויזואלית לזכרונות הטובים מהטיולים ברחבי העולם. בשנה האחרונה הפסקתי לצלם, למרות שלא הפסקתי לטייל; להפך. רק בחצי השנה האחרונה ביקרתי בבאזל, מילאנו, טורינו, ברצלונה, טוקיו, לונדון וניו יורק. אם בעבר חזרתי מכל ביקור שכזה עם כמה מאות תמונות, פתאום הבנתי שכבר אין לי צורך בצילום. אפילו כששהיתי במשך שבועיים בטוקיו, חוויה יוצאת דופן לכל הדיעות, המצלמה נשארה בתיק ולא יצאה החוצה. התחושה שמילאה אותי הייתה שהכל כבר צולם: הילדות היפניות בהראג'וקו עם התלבושות המגוכחות, שלטי הניאון הבוהקים על גורדי השחקים של שינג'וקו, ונחשולי האדם במעבר החצייה המפורסם שבשיבויה.

כשחזרתי מטוקיו דפדפתי באלבומי התמונות שבמחשב, ומהר מאד הבנתי שגם להם במידה מסוימת אין תכלית. האובססיה של התיעוד נמצאת בכל מקום. עוד ועוד ועוד תמונות, בכל מקום כולם מצלמים, כמויות בלתי נתפסות של מידע עוברות מהמצלמה למחשב, מהמחשב לרשת. אני עורך ניסוי קטן: מחפש בפליקר תמונות של טוקיו, וחיש קל אני מוצא תמונות שגם אני הייתי יכול לצלם. האם אני מרגיש כלפיהן אחרת? לא בהכרח.

ההחלטה הלא מודעת להפסיק לצלם היא רק תגובה אפשרית אחת לאינפלציית הדימויים שיצרה מהפכת הצילום הדיגיטלי בשנים האחרונות. יש מי שכמוני, הפסיק לצלם, ויש מי שמעלה כל יום עשרות תמונות לחשבון הפייסבוק שלו; יש מי שמסתפק במכשיר הטלפון הנייד שלו, ויש מי שעורך סקרים ובוחן מצלמות דיגיטליות לרוב. יחד עם זאת, דבר אחד משותף לכולם: כמעט ואף אחד כבר לא מדפיס תמונות. לא משנה ערכן הרגשי, לא משנה שאין להן גיבוי, לא משנה שהתמונה המשפחתית האחרונה שתלויה בבית צולמה לפני כמה שנים.

אז למה כולם מצלמים כל כך הרבה כל הזמן? לשמחתי הרבה ולמזלי הרב כשאני נתקל בשאלה שמעניינת אותי אני יכול להכין כתבה. נפגשתי עם צלמים, אנשי אקדמיה ואמנים ולהלן המסקנות שהופיעו גם בכתבה שהתפרסמה במוסף הארץ ונכתבה בשיתוף עם חגית סעד.

התשובה הפשוטה היא כי אנחנו יכולים – זה פשוט, זה זמין, לכולם יש מצלמה, זה לא דורש מאמץ וזה בחינם. הטענה שלי אבל היא אחרת, לכאורה רציונאלית וליניארית: אם יש מקום ידוע ומפורסם שהרבה אנשים צילמו אותו מיליון פעם בכל זוית, אני יכול למצוא את מה שאני רוצה באינטרנט. אבל הצורך שלנו לצלם הוא אחר. אנחנו מתעדים רגע כדי שנוכל לחזור אליו, למרות שמבחינה סטטיסטית אנחנו כמעט אף פעם לא חוזרים אליו. יש נתונים שמראים שתמונה שצילמנו ושמנו אותה, במחשב נחזור להסתכל בה סטטיסטית פחות מפעם אחת. כלומר, גם מה שצילמנו לא נחזור אליו. ולא רק שלא נחזור אליו, גם לא נדפיס אותו. כמעט ואף אחד כבר לא מדפיס תמונות – לא משנה ערכן הרגשי, לא משנה שאין להן גיבוי.

ומתי אנשים מבינים שהם לא מדפיסים תמונות? כשקורית הקטסטרופה; והיא קורית. אין מי שלא נמחקו לו תמונות לפחות פעם אחת, או לא מכיר מישהו שהאסון בא לפתחו: הארדיסקים שנמחקו כשהמחשב פורמט, טלפונים שאבדו והכילו תמונות סנטימנטליות, חשבונות פייסבוק ופליקר שנחסמו, מצלמות שבזמן מעבר התמונות למחשב החליטו לשווק חיים. היסטוריות שלמות נמחקות ואיש אינו עושה דבר. תנו לי לנחש שגם אתם לא מגבים את החומרים שלכם מדי יום.

אז אם אנחנו לא מגבים, למה הפסקנו להדפיס תמונות? יש לשאלה כמה תשובות אבל אני חושב שהדבר נובע בעיקר משתי סיבות. אחת – למה לפתח אם אפשר להעלות לאינטרנט? זה הרבה יותר פשוט. השנייה – מספיק לנו לדעת שהתמונות נמצאות במחשב או בפליקר. מספיקה המחשבה או הידיעה שאנחנו יכולים לגשת לאינפורמציה, גם אם אנחנו אף פעם לא עושים את זה. וזה מה שבאמת עניין אותי בכל הסיפור – אנחנו יותר ויותר סומכים על הזכרון הדיגיטלי ופחות ופחות על הזכרון ה"פיזי" (אם אפשר לקרוא לזכרון כמשהו פיזי).

אבל הזכרון הדיגיטלי לא חף מבעיות. הבעיה הראשונה היא שבכל כמה שנים צץ פורמט אחר. די להזכיר את דיסק הפלופי כדי לעורר חיוך נוסטלגי. מי ערב לי שהדיסקים שאני צורב עליהם את המידע כיום יפתחו בכלל בעוד 5 שנים? שפורמט הג'יפג יהיה רלבנטי בכלל? שאלה אחרת היא איפה לגבות? על דיסק-און-קי או ברשת? על מה אנחנו סומכים? האמון והבטחון שהזכרונות האלו נמצאים היכנשהו, כזכרון דיגיטלי, יגדל. אולי לא בדורנו, אבל זה יקרה. ופה לפער בין הדורות יש משמעות: אחד המרואיינים לכתבה סיפר על הילדים שלו שיודעים שאלבום התמונות שלהם נמצא ביוטיוב ובפליקר; הוא לא פיזי. יש להם אמון מוחלט בעולם הדיגיטלי.

שאלה מעניינת אחרת עלתה בעניין הגבול שהולך ומטשטש בין הזכרון האישי לקולקטיבי: האם זה משנה אם אני צילמתי את התמונות? אם אני זוכר משהו והוא עושה אותי מאושר ומרוצה, אולי זה לא משנה של מי הזכרון? אני ממילא זוכר חוויות מתמונות של אנשים אחרים, מדימויים שאנשים אחרים צילמו, שמופיעים ברשת או בטלוויזיה. מבחינה טכנולוגית אנחנו שם; הזכרון המעונן שממנו נשלוף את כל הזכרונות כבר קיים.

מצד שני, עדין את רובנו מעניין הזכרון האישי, לא רק הזכרון הקולקטיוי: מה לבשנו בטוקיו, מה קיבלנו מתנה, מה הופך אותנו למיוחדים ומה מייחד אותנו. מה הזכרונות שחשובים לנו – מה אנחנו שומרים, מה אנחנו זורקים, מה אנחנו שמים בינתיים בצד. הפן של הזכרון הוא חלק מאד גדול ממה שמייחד אותנו בעיני עצמנו. אותו רגע מיוחד שלכאורה היה רק שלנו.

כולנו מכירים את המושג "קודאק מומנט", שמגדיר את הרגע האחד והמיוחד. נדמה שהיום הרגע הזה כבר לא קיים: כולנו חיים בקודאק מומנט אחד גדול, כולנו "מחוברים". חברת קודאק מצידה מנסה לשמור על הרלבנטיות של המושג וכפי שגיליתי לאחרונה בניו יורק, הפכה אותו – בנסיון נואש – ל"So Kodak Moment". היא מנסה להעלות את סף הריגוש של החוויה המתמשכת, כי כשהכל "קודאק מומנט" אחד גדול, צריך להגדיר מחדש את הרגע המכונן עוד יותר.

מעניין יהיה לעקוב אחרי הדור הצעיר יותר. נדמה שילדים היום רגילים לזה שהם מתועדים כל הזמן, ושהצורך שלהם לדלות זכרון מהעבר הוא פחות דומיננטי משלנו. הם מקבלים את התיעוד הזה ומאמצים טכנולוגיות חדשות באופן טבעי יותר. הדוגמה הבאה ממחישה את זה בצורה מוצלחת: היה מי שסיפר שהבן שלו לקח תמונה פיזית וחיפש בשיא הטבעיות איפה לוחצים להעביר הלאה. ככה, בשיא הטבעיות.

(ואם כבר הגעתם לפה, הנה הכתבה בעברית, הנה הכתבה באנגלית, והנה אני ביוטיוב מעביר הרצאה בת 11 דקות על הנושא בערב הראשון של 11:11 שארגנו גיא חג'ג' ואסף שגיא).

☼ עוד מאת יובל סער ← לפעמים חלומות מתגשמים. לפעמים לא