כשחשבתי מה לכתוב החודש לאנטייטלד, איך לפנות לקשר בין "שביר" ל"צילום" חשבתי לכתוב על אמולסיה. אותה שכבה דקה, שהיא למעשה הצילום על הנייר, שנגיעות לא עדינות, לא מחושבות, ישברו את הדימוי שהיא נושאת. עכשיו כשהתיישבתי לכתוב, מצאתי את הדבר משעשע, איך ממגוון המצלמות, העדשות והציוד שאפשר לשבור בחרתי דווקא באמולסיה.
הם היו גבר ואשה צעירים בתחילת האהבה שלהם וערב אחד הם ישבו במסעדה ושתו יין והיא נעצה בו מבט ואמרה: 'שבור את הכוס'. הוא הביט בה מופתע ולא הסיר את העיניים שלו ממנה. 'למה?' הוא שאל, 'שבור את הכוס' היא אמרה, 'כי אני שברתי דברים יותר גדולים כדי להיות אתך […]
אנחנו הולכים אחריה בשתיקה. הלחות דוחסת אותנו. על כל צעד נשמעת אוושת בד סינטטי, אשמת שפשוף הירכיים שלי זו בזו. המדרכות צרות ואנחנו אחריה. פעם הייתי דבר בעולם, אני מנחשת את המחשבות של הדודה שלי, כשאנחנו עוברים בפרישמן פינת שלמה המלך. גרתי אצל גברת לסקוב, היה לי חדר, היתה לי […]
הכל שביר. כוס התה שעל שולחני, החלון אליו מושרות פניי, המחשב עליו אני מקלידה, הכסא, רגליו, רגליי, ידיי, אני, אהובתי המנמנת לה כעת במיטה, אהבתי. מה אם אקום ובאבחת יד מקרית אפיל את הכוס על הרצפה והיא תתרסק לחתיכות, תהפוך לרסיסים ואבק וכל שייוותר ממנה יהיה רק גלעד לדבר שפעם […]
הייתן מאמינות? ארבע שנים. שלמות. זהו הזמן שעבר מאז התפרסם הפוסט הראשון באנטייטלד. אז מה היה לנו? היו לנו 1,011 פוסטים, מתוכם 470 מחשבות ו־541 מעשים. כמעט מאוזנים, אבל רק כמעט. יצרו אותם לא פחות מ־59 משתתפים קבועים ועוד 136 אורחים. מספר התגיות באתר גבוה, באופן מפתיע, מכמות הפוסטים והוא […]
