הכל שביר. כוס התה שעל שולחני, החלון אליו מושרות פניי, המחשב עליו אני מקלידה, הכסא, רגליו, רגליי, ידיי, אני, אהובתי המנמנת לה כעת במיטה, אהבתי.
מה אם אקום ובאבחת יד מקרית אפיל את הכוס על הרצפה והיא תתרסק לחתיכות, תהפוך לרסיסים ואבק וכל שייוותר ממנה יהיה רק גלעד לדבר שפעם אהבתי, יד למרווה צימאוני?
המים שחפנה בה יתפזרו על הרצפה לשלולית המתרחבת והולכת, משתנה ומבולבלת, מאבדת את שולייה פעם אחר פעם אחר פעם, ולא אוכל לתפוס אותם ולא אוכל לגמוע. גרוני ייבש, בטני תתקרר, ותחסר.
אני מושיטה חיש כף יד אליה, פן אבש אתקרר ואחסר, מרגישה את חומה ולוגמת לגימה ארוכה וממלאה. ושוב פני מושרות אל החלון, למחשב עליו אני מקלידה, לכסא, לאהובתי המנמנת לה כעת במיטה. הכוס מונחת חזרה לשולחן, יציבה ושלמה, שליווה, רק עדיין אוצרת בה פחד כמוס. זיזיי הידית שפעם היתה לה קורצים אלי, ואני משיבה אצבעות אליהם.
פעם קמתי ובאבחת יד עצבנית הפלתי את הכוס על הרצפה. אוזנה היחידה נשברה ונפלה, התכופפתי להרים אותה, ניסיתי להדביק. היא נתליתה בעקמימות על כנה, וכעבור מספר ימים, כשנגעתי בה בכריות אצבעותי, התפרקה וצנחה. לבסוף נזרקה לפח האשפה, והיא מוטלת היום בבית קברות לאיברים שהיו ולא ידרשו אותם עוד. אבל הכוס שבה יום יום אל שולחני, יציבה ושלמה, זיזייה וסדקיה טבועים בה, והיא חופנת בה מים לי, והכל שבור, והכל שלם.
אפשרות התגובות חסומה.