אפשר לומר שהדרייב העיקרי שמניע מעצבים גרפיים הוא אסתטיקה. זו הרי הסיבה שאנחנו כאן, כדי לעשות דברים יפים שגורמים לאנשים אחרים להגיד לנו "וואו, איזה יופי". יכול להיות שבאמצע גם דחפנו איזשהם מסרים שהתכוונו להעביר, אבל ממש בשוליים, כהערת אגב, שלא יפריע לקומפוזיציה. זה מה שאנחנו רואים במגזינים בסופו של יום – את ה"וואו" האסתטי. זה גם מה שזוכה בפרסים ובהערכה של מעצבים אחרים שמובילה ללינקים בבלוגים הנכונים.
אוקי אני מודה – אני מכליל כאן. אולי נוח לי לחשוב שכולם כמוני או שאולי אני בעצם כמו כולם. בכל אופן, אני באמת כזה – מכור לאסתטיקת ה"וואו" אחרת מה הטעם בלהיות מעצב? בטח לא בשביל האטרקציה המפוקפקת שבלילות לבנים מול המסך, פריצת דיסק, תזונה לקויה ומחסור בויטמין D.
הטפיחה הזאת על השכם שכולנו (=אני) כל כך זקוקים לה, גוררת עיצוב במעגל סגור. גם אם המסר עדיין עובר, האינפורמציה לא. ככה זה כשמעצבים עבור מעצבים, שוכחים שלקהל היעד האמיתי, האסתטיקה חשובה, אבל פחות. מה שהוא צריך זה את המידע, שמסתתר אי שם בנבכי העיצוב היפה שרקחנו. קצת אירוני שמי שעושים עבודה טובה מהבחינה הזאת הם משרדי הפרסום. דווקא הם, שהעיצוב שלהם נחשב לעיצוב לא טוב בעיניהם של המעצבים-שהם-לא-מעצבים-למשרדי-פרסום.
כאשר מעצבים עסוקים מידי בסטיילינג ובמאמץ להרשים את הבלוגים לעיצוב הם שוכחים שאת ההזמנה שהם כרגע מעצבים, אנשים צריכים לקרוא ולהבין – מה זה האירוע הזה לעזאזל?
במקרה כזה, של הזמנה לארוע, נגישות ובהירות המידע מהווים חלק בלתי נפרד מהעברת המסר. כל פרט חשוב לצופה שמנסה לגבש החלטה – האם הארוע מעניין אותו או לא. יוצא לי לקבל המון הזמנות שמקשות עלי להבין מה בדיוק רוצים ממני. לפעמים אני צריך לקרוא שוב ושוב ולהתאמץ כדי למצוא איזו פיסת אינפורמציה קונקרטית, מה שגורם לי להרגיש קשה הבנה. ולמרות שקיים הסיכוי שאני באמת כזה – אני תמיד אעדיף להאמין שהרצפה פשוט עקומה. זאת תגובה אנושית – אני בסדר, ההזמנה גרועה. ואם הההזמנה גרועה – בטח גם האירוע. עיצוב טוב מבוסס על מבנה נרטיבי והיררכיה נכונה ומדוייקת שמובילה את המשתמש דרך האינפורמציה, שלב אחרי שלב אל ההחלטה שהוא צריך להגיע אל האירוע. גם אם הוא לא התכוון לבוא מלכתחילה – הסיפור הנכון יכול לשכנע אותו אחרת. ההזמנה, לצורך העניין, משמשת סוג של דיאלוג בין המשתמש לבין האירוע.
כך עובד המוח האנושי – אנחנו צריכים לקבל מידע על פי סדר הגיוני על מנת לבנות נרטיב. תפקידו של המעצב, כפי שאני תופס אותו, הוא להבין את הממשק האנושי, על כל מגבלותיו ולהנחות אותו. אנו צריכים לעזור למשתמש להבין את הסיפור, לא להקשות עליו, וחלק משמעותי מהאחריות של המעצב הוא לסדר את התוכן. הדרך הכי טובה לייצר סדר היא על ידי השלטת משטר דיקטטורי עם היררכיה ברורה. התחלה, אמצע, סוף. ככה מספרים סיפור.
למשל, אין סיבה שאספר לכם שעלותו של בקבוק בושם הוא $20 מבלי לגלות לכם מהו גודל הבקבוק. הרי אין לכם עדיין את הכלים כדי להחליט אם מדובר במציאה מטורפת (במקרה שזה 100 מ"ל של הבושם האהוב עליכם) או בהפקעת מחירים (אם מדובר בדוגמית שמחלקים במקום אחר בחינם). לפיסת המידע "$20" אין משמעות כשהיא עומדת בפני עצמה. אחרי שתגלו מה גודל הבקבוק, תצטרכו לחזור אל המחיר כדי להשלים את התמונה ולגבש את דעתכם על מי שמציע לכם את המוצר – האם הוא פראייר או רמאי?
הרבה מחשבה והנדסת אנוש נכנסים לעיצוב ממשק משתמש באינטרנט. קחו את גוגל למשל – הוא כל כך נוח וקליל ומובן, שאפשר לטעות ולחשוב שהוא לא מעוצב. אני טוען שצריך לשלוף את אותם הכלים מהארגז גם כשמעצבים ממשק של הזמנה מודפסת. כי אנחנו מעצבים. לא סטייליסלטים ולא ועדת קישוט.
המסקנה שלי מכל זה היא שעיצוב טוב הוא "בלתי נראה" (ולצערי חף מ"וואו") ואינו מאמץ את המשתמש. ממש כמו אדם שנמצא בחדר חשוך ומחפש את המתג להדליק את האור. באותו הרגע לא מעניין אותו בכלל איך נראה המתג, מה שחשוב לו זה שהמתג יהיה במקום שהוא מחפש אותו – ליד הדלת, בגובה סביר. הוא גם מאוד ישמח אם המתג יעשה את מה שהוא אמור לעשות – להדליק את האור. למעצב ולמשתמש יש את אותו הכלי בסופו של דבר – מוח אנושי שעובד בצורה דומה. צריך לסמוך על האינטואיציה של המשתמש. הוא יחפש את המידע במקום שגם אתם הייתם מחפשים – ליד הדלת, בגובה סביר.
אני מסכים ולא מסכים עם המסקנה שלך. בסופו של דבר ה"וואו" הזה שכל הברנז'ה נוהה אחריו הוא עוד כלי אחד בקופסא שלנו וצריך לדעת מתי וכמה להשתמש בו – בדיוק כמו בכל כלי אחר. זה נורא משבית אגו לא לירות בתותחים הכבדים כל הזמן אבל לדעתי זה מעיד על בגרות עיצובית.
הטריקים העיצוביים שמקשים על ההבנה שייכים לתקופה בעיצוב הגרפי (שנות השמונים, תחילת התשעים) שבה היה חשוב למעצב לשבור, לאתגר ולבקר את חוקי הגריד השוויצריים שהניחו למעשה את יסודות המקצוע. מצחיק לחשוב שאחד הקולות הרדיקליים ביותר היה שוויצרי בעצמו – וולפגנג ווינגרט, שעודד את הסטודנטים שלו לשאול שאלות על הדף (ולהשאיר אותן פתוחות). בלונדון למד באותה תקופה הסטודנט הסורר נוויל ברודי, ובקליפורניה חגג דייויד קארסון נטול ההכשרה המקצועית על דפי Raygun, והפך אותם להיסטוריה. מעצבים אלה ובני תקופתם חשובים בהגדרת העיצוב הגרפי, והם מסמנים תקופה שבה היה צורך במעשים האלה, לאור המפגש של מקצוע העיצוב עם המחשב הביתי, ההוצאה לאור השולחנית והחופש שהכלים האלה הביאו. עם זאת, מעצב טוב תמיד היה בעל רגישות לתוצר הסופי – הקורא תמיד יתמודד עם התוכן, יקרא את מה שאפשר לקרוא וידלג (או במקרה הטוב יהרהר) על החלקים שאי אפשר. ורק כדי לסכם את עצמי, מוסר השכל: גם חוסר ההבנה היא חלק מהתמונה הכוללת שמציירת ההסתכלות על התוצר השלם – למעצב יש אחריות על כולה.
אני חושבת שמעצבים צריכים להבין שהם לא רק צריכים לעצב. הם צריכים גם לקחת אחריות על התהליך. בכלל יהיה נחמד אם כל אנשי פרויקט מסויים היו לוקחים עליו אחריות ביחד. ומתייחסים לפרויקט ואל המכלול שלו במבט רחב יותר. מעצב אחראי להעברת התכנים ובמידה מסויימת גם לתכנים עצמם. לקוח אחראי לתכנים אבל גם לעיצוב במידה מסויימת. הרעיון שכל אחד עושה רק את מה שהוא יודע הוא בעייתי כי יש בו באופן אימננטי פעולה מקטינת ראש.
יובל – מסכים שצריך להשתמש ב"וואו" באיפוק כלשהו ולראות שהוא לא בא על חשבון הקריאות.
–
מאיר – תודה על התקציר ההסטורי. המחשב תרם לשחרור החוקים הנוקשים שהיו נהוגים ופתח פתח לשבירת מוסכמות. באמת לפעמים דווקא חוסר-קריאות משדר משהו מתוחכם שמתאים לקהלי יעד מסויימים. אם עיצוב מצליח לגרום לצופה להתעכב ולאתגר את אופן הצפיה שהוא רגיל אליו מה טוב.
–
טליה – מסכים איתך לגמרי, מעצבים צריכים לקחת אחריות על התהליך, אבל התוצאה היא מה שהם צריכים לחתום עליו ולכן חשובה יותר.
הדיונים האלה תמיד מזכירים לי את הסרטון הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=Wac3aGn5twc
יפה אמרת.
אהבתי במיוחד את הפיסקה האחרונה.
טוב לקרוא מחשבות מסודרות שהסתדרו גם אצלי בראש מתישהו אבל התפזרו לאחרונה
קצת קשה לי להסכים איתך
אני לא יודע לגביך אני יכול רק לדבר על עצמי.
הגיע אלי לקוח ורוצה למכור XYZ
הלקוח מבין באיזשהוא מקום שהוא זקוק לפרסום
איך זה עובד ולמה זה עובד יש לקוחות שמבינים יותר וכאילו פחות. בתכלס מה שכל לקוח יודע זה שהוא רוצה למכור.
פרסום מכירתי, מיתוג, תדמית וכו' וכו' הכל טוב ונחמד, בתכל'ס הלקוח בסופו של דבר מסתכל על שורות בדפי הנהלת החשבונות שלו ולא על העיצוב.
כעת אם ה'וואו' זה מה שצריך, אז זה מה שצריך.
ואם כרזה בצורת פשקוויל יעשה את העבודה אז עושים פשקוויל.
רק מה, שהאדם אוהב אסטתיקה כמו שכתוב טוב למראה עיניים ורק אז וגם טוב למאכל, היינו אנשים קודם כל נמשכים ואח"כ חושבים.
אבל דבר אחד חייב לקרות בסופו של דבר העיצוב צריך להיות רלוונטי, "רלוונטי" זו מילת המפתח
אז אם הוואו מקדם את ה"רלוונטיות" מה טוב
אך לעיתים מה שהמעצב מצליח לעשות, הוא למכור את עצמו כמעצב, אבל לא את המוצר.
בימינו יש לעיצוב ייעוד אחד בלבד, למכור.
אם לא למכור, אז מה אנחנו עושים פה?
אם כן תורת העיצוב צריכה להיות קודם כל תורת מכירות
ואם לאו, מדובר באמנות בעלמא, זה ולא יותר.
Pingback: העיצוב עובד מאת דורית פוקץ
אברהם, אני מעצבת גרפית באתר גדול שהשפה שלו כבר קיימת. התפקיד שלי להתאים אותו ולפתח אותו בהתאם לדרישות נוספות.
.
כביכול העבודה הכי לא זוהרת והכי לא "עיצובית", שהרי אפשר לומר שאני אפילו ביצועיסטית.
.
אבל אני בהחלט רואה בעבודה שלי אתגר די גדול דווקא בסידור ההיררכי הנכון על הדף, העברת המידע בצורה ברורה והגיונית וכמובן לייאאוט אסתטי בסופו של דבר.
.
כשאני עושה את זה היטב, אני (לשמחתי) עדיין מקבלת את הוואו מהממונים עלי. שמבינים איזה בלאגן היה העמוד הזה יכול להיות, ואיך הכל "עושה היגיון" וכל האלמנטים הרבים הולכים אחד עם השני בצורה נוחה למשתמש.
.
מצד שני כמובן שלקוחות רבים אחרים שלי (הייתי פרילאנסרית למשך זמן מסויי) לא היו רואים כאן שומדבר מיוחד. למה שכרנו אותך אם אין פה אתר יפהפה שיזכרו לדורי דורות?
.
אני מאמינה שאפשר להגיע אל הוואו גם בלי לקדש את האסטתיקה והמגניבות. אני עושה את זה ע"י הסברים קצרים של ההחלטות שלי. למה קיבצתי את האלמנטים האלו יחדיו ואילו את אלו הפרדתי, וכו. מול האנשים הנכונים – גם זה מזכה בוואו הנכסף :)
–> מול האנשים הנכונים – גם זה מזכה בוואו הנכסף :)