הקירות מלאים חורים של מסמרים ודיבלים, הצבע מתקלף יחד עם שאריות הסלוטייפ וגם התקרה מתחילה להיסדק. הברז במקלחת פועל רצוף כמו טפטפת גינה ולא מגיב לנסיונות העיקשים להדק אותו בסיבוב לכיוון השעון. הבלנדר והקומקום כבר מזמן מקולקלים והמקרר מרעיש יום כן יום לא. היום כן.
בית הוא מקום שגרים בו ולכן מצריך תחזוקה שוטפת ואינסופית. ככל שהחיים בתוך הבית פעילים יותר, כך הוא דורש נקיונות, תיקונים וצחצוחים בתדירות גבוהה יותר. גדלתי בבית עם עשר נפשות – היינו צריכים וצריכות לעשות ספונג'ה פעמיים בשבוע לפחות. יש גם בתים שוקקים ופעילים יותר, עד־כדי־כך שהם דורשים ניקיון תמידי – כל יום כל היום – כי כשסיימו לנקות את החדר האחרון בבית, הראשון כבר הספיק להתבלגן.
אתר אינטרנט מתקיים בעולם וירטואלי, ולמרות הטשטוש הקיים בין המרחב הוירטואלי לבין זה הפיזי – ניתן לראות את השוני בעובדה שאתר אינטרנט לא תופס מקום במרחב ובחלל. אי־אפשר להיכנס פיזית לתוכו. אך למרות שהוא קיים במציאות מדומה ומקבילה, הוא כן משפיע עלינו ונמצא בדיאלוג עם המציאות שלנו. אתר בהחלט מסוגל לגרום לנו לקוצר נשימה, או לתחושת רוגע. אתר יכול לגרום לנו להפעיל לחצים בשרירי העורף ולאמץ את העיניים בדריכות, או להיפך – לישיבה רגועה ונינוחה על עצמות הישיבה שלנו. כשגולשים באתר, חווים תחושות דומות לאלו שמרגישים בשהיה בבית או בחלל פיזי אחר. יש אתרי־אינטרנט קלסטרופובים כמו שיש בתים קלסטרופובים, כללי הפנג־שווי בהחלט חלים כאן.
רוב בעלי־החיים לא מגיבים לבבואתם, לא משנה כמה פעמים נציב מולם ראי. באופן דומה, העניין הוירטואלי הזה לא פשוט לנו, בני־האדם, לעיכול. אני לא בטוח עד כמה המוח האנושי מסוגל לתפוס את הקסם הדיגיטלי שמתרחש לנגד עינינו. הפלא הזה גורם לנו לשאת עינינו מעלה בהערצה עיוורת, נושאים תפילה כל בוקר אל האייפון הכל־יכול שלנו ומודים לו על כך שהוא, במסירות ובנאמנות, מראה לנו כיצד לחיות ומה לעשות. כשאנחנו מתבלבלים לרגע, הוא מורה לנו את הכיוון, מדריך ומסייע לנו להגיע אל יעדינו דרך מסלול דיגיטלי וסטרילי – ללא אבק, סדקים, פגעי טבע או זמן. אצבע המורה שלנו עובדת שעות נוספות – נוגעת ולוחצת מאות פעמים ביממה על עצמים בעולם מלאכותי נטול טביעת אצבע אישית, בניסיון נואש להשאיר חותם.
עד אנטייטלד האמנתי שאתר אינטרנט לא מושפע מפגעי הזמן והשימוש. לא חשבתי שכפתורים דוהים עם כל לחיצה. אנטייטלד הוא סביבה יוצרת ופעילה – אנשים נכנסים, מתעניינים ונשארים, או לפעמים משתעממים ויוצאים. קורה שנכנסים הרבה גולשים במקביל ואין מקום לכולם והאתר קורס. אז משדרגים את חבילת האכסון ועוברים דירה לשרת גדול יותר. וכמו בחיים לא תמיד הכל פועל בצורה מושלמת – הקירות מתקלפים, הטכנולוגיה צריכה שדרוג. אבל זה בסדר, סימן שיש כאן התרחשות. ממש כמו כל בית שבו גרים אנשים הוא זקוק לתחזוקה על בסיס יומי. גם עליו ניכר השפעתו של הזמן. ובכל כמה זמן מגיע שלב שצריך לעשות נקיון יסודי. לקלף את הקירות. צבע, שפכטל, טכנולוגיה חדשה ועבודת גינון. אם יש לכםן פידבקים על העיצוב החדש או אם נתקלתןם בבאגים או במזיקים אחרים – דווחו לנו ונקרא לשיפוצניק שיחזור ויסיים את מה שהתחיל. והפעם באמא'שלו, שיכסה את הרצפה בנייר עיתון, נמאס למצוא טיפות של צבע בכל מקום.
פורסם לראשונה ב־27 במאי 2011
החכמתי. נתפסתי בתאור הבית שהוא ביתי. אהבתי את התובנות על נראות אתר . אין לי איפון ואיני הולכת ממקום למקום אלא מאתר לאתר. שבוע טוב.
אהבתי את האנלוגיה בית – אתר… וכמו שבבית שום דבר לא יכול להיות מושלם ואנו "מעגלים" פינות, אני משערת שכך גם באתר. ולגבי העירבוב שלנו עם העולם הוירטואלי לדעתי חצינו כאן גבול מטושטש והמציאות הוירטואלית הופכת למציאות היומיום שלנו – ומשהו אבד בדרך, אולי המגע האישי….. כמה כייף סתם לעשות ספונג'ה…
אברהם, אני זוכרת שלפני שנה בערך דיברנו ואמרת לי כבר אז, שאתר הוא כמו בית. לא ממש ראיתי את זה ככה בזמנו אני מודה, אבל ככל שעובר הזמן כך זה מרגיש לי נכון יותר.
בזמן קריאת הטקסט שלך חשבתי על הבתים שאני נתקלת בהם בזמן האחרון; למשל בבתים הסטריליים האלו שכאשר נכנסים אליהם יש תחושה שדורכים לא במקום, הם אולי מסודרים ומעוצבים להפליא אבל נדמה שקולה של איזו לובה מהדהד שם בעוד רגע :"לא נוגע", "לא חוצה קו צהוב".
יש גם את הבתים שעושים רושם כי נמצאים תחת שיפוץ מתמיד. בעל הבית שם בדר"כ מתנצל בנחמדות: "רק עברנו…" (לפני שנה, שנתיים…), "יש רק עוד כמה ארגזים לפרוק", " כאן יהיו מדפים, וכאן נתלה תמונות…" וכעבור חודש, כאשר חוזרים לבקר אצלו עדיין לא ברור איפה אפשר להניח את הכוס קפה.
ואז יש את הבתים שאתה תיארת, שהם אמנם מבולגנים -כי מה לעשות, עד שמסדרים שם את כל החדרים, הראשונים שסידרנו כבר הספיקו להתבלגן וצריך לעשות ספונג'ה עצבנית מרוב כל התנועה… ואלו, הבתים החיים, הם בעיני הבתים שהכי כיף להכנס אליהם, להתארח בהם ולהיות חלק מהם.
אז אני מאחלת לאנטייטלד עוד הרבה קירות מתקלפים, צבע, שפכטל וכל הבוג'רס של ניקיונות פסח למיניהם, רק שיהיה שיפוצניק טוב והכל סבבה!
בדיוק נכון
כמו הבתים בעיר מקונדו, גם אתרים שנעזבו הולכים ומתפוררים. הטכנולוגיה שמתקדמת הופכת חלקים מהאתר שהיו פעם חיים למסגרת ריקה עם אייקון שבור. חלקים אחרים מחלידים ואז אפשר לפרוץ פנימה בקלות ולהדביק פרסומות בכל מקום. ובסוף נשאר רק הטקסט, מאונדקס אצל מישהו אחר
אתרים עזובים ונטושים זה קונספט מעניין.
איפה נמצאת העיר מקונדו?
תודה!
ההשוואה בין אתר לבית מאד שימושית כשלקוחות שואלים את השאלה "כמה עולה אתר". אפשר לענות בחזרה עם שאלה: "כמה עולה בית?". ואז הם מבינים שכל אתר עולה אחרת ושיש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על המחיר.
מקונדו היא העיר שבמרכז הספר "מאה שנים של בדידות".
העלילה מלאה בעליות ומורדות ובדימויים סבוכים ועמוקים, אבל לבושתי כל מה שאני מצליח לזכור זה את הבתים של העיר שנזנחו, התפוררו בחזרה לאדמה (ולפעמים) נבנו מחדש
מקונדו היא איקון כמו מרלין מונרו אלא שלשלם כך צריך לקורא ספרים
מי זו מרלין מונרו?
תודה. זה בהחלט מופיע שנים ברשימה האינסופית של ה"הגיע הזמן לקרוא כבר" ביניהם 1984, הגן האנוכי, שם הורד, כל הספרים של מורקמי וגם עיתון הארץ של היום שעדיין מגולגל בשקית על השולחן בסלון מאז הבוקר.
ביקשת פידבק, ולאחר השיפוצים זו גם הזדמנות מצוינת לומר – שהעיצוב (וגם רוב הקופי) פשוט מצוין, ואיזה כיף לבקר כאן, אף פעם לא משעמם ותמיד נעים.
איזה כיף לשמוע. בשביל רגעי נחת כאלה ההשקעה והעבודה הקשה של כולנו משתלמת. תודה לך!
אם אנטייטלד הוא בית משותף, אז מי השכנים שלנו ברחוב? צריך להעלות את זה בישיבת ועד בית הקרובה.
העיצוב החדש נהדר ונוח לשימוש. הפריסה בעמוד הראשי נעימה ומושכת את העין להציץ על מחשבות או מעשים שלאו דווקא הייתי מתעניינת בהם בדר"כ.
תודה לך הגר :)
שאלה טובה. בהחלט אחד הנושאים שעל הפרק
ההקבלה בין אתר לבית היא משהו שאני חושב עליו זמן רב. הפוסט שלך המריץ אותי לקחת משהו שכתבתי לעצמי לפני כמה חודשים ולפרסם אותו בבלוג: http://www.bakufsa.com/building-a-website-is-like-building-a-house/
עם כל ההקבלות שמצאתי בין בית לאתר. אתר הוא דווקא די שונה מבית, שכן אפשר לשנות אותו כמה שרוצים, כמו שאפשר לראות כאן ב"אנטייטלד".
העידן הדיגיטלי מאפשר לנו לשפר עוד ועוד את היצירות שלנו ובזמן אמת. במאחורי הקלעים שעשו על "הרשת החברתית", דיברו על כך שבגלל הצילום הדיגיטלי, אין הגבלה למספר הטייקים שמצלמים: החופש מביא איתו המון אפשרויות, אך גם יותר עבודה מבעבר.
אחד הדברים שאני אוהב ב"אנטייטלד" הוא דווקא התחושה הדינמית: זהו לא סתם בית סטטי שחיים בו, אלא משהו חי שמשנה את פניו וצורתו מביקור לביקור.
(במאמר מוסגר, מאוד אהבתי את העיצוב החדש. בפרט, אזור התגובות מקורי וכיפי)
בתוך ים של אי מיילים והודעות. מסרונים והצעות חברות בפייסבוק…של ימים ארוכים עוד לפני שהשחר עולה והרבה אחרי שהשמש שוקעת…האתר הזה הוא המקום לספוג קצת שקט אחר.. ומחשבות חדשות נכנסות אלי ומפרות… או לפעמים מבלבלות אותי לחלוטין…
:)
לא תמיד יש לי מילים משל עצמי…הביטוי האישי שלי שקט יותר…
כאן נעים לי לקרוא את הרהוטים ממני החושבים ממני והיצירתיים ממני
מיכל – ברוכה הבאה.