ממש אהבתי.
גם העבודה עם הצבעים, גם הקומפוזיציה – נותן הרגשה גם של משהו ששוהה, וגם של תנועה וכיוון. משהו שהוא בד בבד קודר אבל עם כמה וכמה כיווני אור וצמיחה. מערכת יפה בין הפריפריה והמרכז.
תודה יותם ושולמית. יותם – מעניין, מישהו אחר דיבר איתי על מלנכוליה וחום בציור הזה. לא בדיוק מה שאמרת אבל דומה לחלק.
לגבי האור והצבע בציור הזה – מאד יכול להיות שזה קשור לעובדה שעשיתי אותו על טאבלט. זה גם זה שהוא כל הזמן מאיר לכיוון העיניים שלך, אבל גם זה שאין צורך לחכות לייבוש. אם לא מספיק סבלניים לחכות לייבוש על בד (בעיקר בשמן), הרבה פעמים יש בדיוק את אובדן הרוויה – מעבר לאפור של ריכטר או לחום.
טאבלט או לוח ציור ממש משנים את מימד הזמן בציור, קודם כל את נושא הייבוש, אבל גם קפיצות מהירות מתאפשרות ממש בקלות – בין זום אין מטורף להתרחקות וירטואלית של כמה מטרים מהבד, או האפשרות לחגוג על מיליון צבעים בלי להכין את כולם ולשמור את כולם רטובים, ומברשות וכו'.
יש משהו ממש מעניין במה שזה גורם לעין, אין לתמונה מוקד אחד והיא נמשכת כל פעם למקטע אחר, איזשהו תחושה של משהו קורה פה שמסקרן להמשיך להתבונן ולנסות להבין.
לא יודעת איך עשית את זה והאם זה מכוון אבל יצרת תמונה שגורמת להשתהות עליה.
תודה רבה נעמה. מעניין שאת אומרת שאין לתמונה מוקד – אני חשבתי שהספק פרפר באמצע הוא די במוקד, הוא גם מוקף בסוג של מעגל או תנועה מעגלית. יחד עם זה שאני כן רואה אותו כמוקד שקיים, אני מאד שמח על מה שאת אומרת על נדודי העין בציור ועל ההשתהות. זה משהו שאני מקווה שקיים גם נניח ברישום "מתנה לחתונה", ואולי בעוד מקומות.
לגבי איך עשיתי את זה – לא נראה לי שעשיתי את זה ממש בצורה מודעת, אבל מה שאני כן יכול להגיד על התהליך, ושאולי יעניין חלק מהקוראים, זה שהיה המון הלוך ושוב. כלומר עבודה על חלק מסויים, ואז מעבר לחלקים אחרים ואח"כ חזרה לאותו חלק. וניסיון ליצור קשרים או יחסים בין החלקים השונים תוך כדי שהם מתפתחים כולם במקביל.
הציור עבורי הוא אישון של עין מסוחררת בתוכה משתקף הפרפר. זה לא פרפר כי אם השתקפות שלו בתוך עינו של צופה מטולטל, מהופנט והעומד לאבד את שיווי משקלו.
נפלא!
בשבילי זה מרגיש כמו סחרור או מערבולות שהפרפר נקלע בתוכו ומחפש את היציאה, כאשר סביב ניראה שיש משקי כנפיים גדולים יותר, אולי מעט מאיימים יותר שמסתירים את האור…
זה שעשית את זה בטבלט זה מדהים בעיני, במבט ראשון זה היה ניראה כמו עפרונות צבעוניים.
עבודה יפה. כל הכבוד!
פרפר בסבך. מעלה הרהורים שחופש הוא דבר שאינו מובן מאליו. יחד עם זאת יש רמז לאור בקצה המנהרה בצורה של בהירות צהובה במרכז בפרספקטיבה מרוחקת. אור שמכוסה בהרבה מכשולים ולא ברור איך הפרפר, או יותר נכון העש בעיני, יגיע אליו.. אין ספק שבלי להתייחס לשאלות העולות מהסקרנות הטכנוקרטית יש הרבה עניין ביצירה. הרבה שאלות ומחשבות. איך אפשר להשתמש בפלטת הצבעים הצבעוניים ליצירת תחושת מלנכוליה וייאוש ואפילו התקווה בלתי מושגת. גם צבעוני זה לא תמיד שמח. בד"כ ייאוש נוצר מצבעים קודרים לעיתים מונוכרומטיים ופה אני מקבלת תחושה של ייאוש וסגירות הבאים לידי ביטוי בצבעוניות מפתיעה וסותרת את המקובל.
תודה שהנך משתף אותנו ביצירתך.
מעניין ומקסים כמעט באותה מידה. החזרת אותי לציורים בגן עם צבעי הפנדה שמגרדים את השחור ונחשפות שכבות שכבות של צבעים. זה המקסים. ומעניין כי המערבולת לא נגמרת ויש ניסיון לחפש את המרכז ומצד שני קווים שסוחפים את העין כל הזמן החוצה. לא ידעתי שטאבלט יכול לעשות דברים כאלה..
קודם כל סליחה רבה על העיכוב במענה – נסעתי לחו"ל ולא הרגשתי שאני מצליח להתיישב לענות ברצינות.
ושנית תודה רבה על כל אחת מהתגובות שלכן. הן שנותנות את הסיבה לצייר ולרצות לפרסם.
פולינה – אני ממש מזדהה עם איך שאת מרגישה כלפי זה, ונדמה לי שנאוה מרגישה דברים דומים יחסית.
זה מוזר קצת, כי למעלה כשאנשים דיברו על אופטימיות גם הזדהיתי עם זה. כנראה שזה אפשרי, שכמו שבאדם אנחנו יכולים למצוא צדדים שהם לא רק לא תואמים, אלא לפעמים אפילו הפוכים, כך גם עם ציור. ואז עוד להזדהות איתם על אף שנראה שהם שוללים אחד את השני. סוג של לקפוץ "ים יבשה" בין שתי הפרשנויות ולהצליח להיות בשתיהן.
אולי הפסקה האחרונה נראית תמוהה, כי לכאורה למי שצייר אמור להיות לפחות זיכרון של כוונה או הרגשה שהיו לו בזמן הציור. לגבי זה: הכוונה שלי כן הייתה לכיוון אופטימי, אבל התכוונתי גם להציג קושי. מהבחינה הזו, זה שמבינים את הציור כפסימי זה סוג של כשלון בהעברת התחושה או הכוונה.
מצד שני, תוך כדי הציור הרגשתי כל מיני דברים – ובאמת גם קדרות, סערה ואפילו מלכוד. אז אני מניח שאלו באו לידי ביטוי – ואז הבעיה היא בשליטה, שבעצם נראה לי שהייתי רוצה שתהיה לי. כלומר – יכולת לשים בציור רק חלק מסויים ממה שאני מרגיש, ולדעת גם לסנן ממנו את מה שאני לא רוצה שיהיה בו.
נאוה – קודם כל גם לי הוא נראה בין היתר כמו עש. חוץ מזה – מעניין מה שאת אומרת על הצבעים – ובהקשר זה מעניין מאד לדעתי להסתכל על הצבעים של פרנסיס בייקון. ואולי גם על חלק מהעבודות של גרהרד ריכטר, בדגש על הסדרה "יער" מן השנתיים-שלוש האחרונות. אך גם מן הסדרה "תמונה אבסטרקטית" מאמצע שנות התשעים.
ומצד שני יש עבודות אחרות של ריכטר שהן באמת מאד מונוכרומטיות או עם צבעים נטולי רוויה, וכמובן עולים לראש הצבעים של אנסלם קיפר, וגם של משה קופפרמן ואפילו הציורים של אלברטו ג'אקומטי.
ואכן – כמה שחופש הוא לא מובן מאליו… או אפילו הייתי אומר – כמה שאי-חופש הוא מצב כמעט נתון, והחופש כמעט בלתי ניתן להשגה.
אני מרגיש את זה בשנים האחרונות בכמה רמות: גם ברמה החברתית-כלכלית-פוליטית שלפחות לי נגלתה הרבה יותר בעקבות 2011. גם ברמה המדינית-בטחונית. גם ברמה האישית, שגם לא נפרדת מהקודמות, אבל גם עמוסת כבלים נוספים – של הרגלי חשיבה והתנהגות, של זכרון, יחסים, ואפילו לפי הבודהיזם של סבל מתמשך. וגם ברמה התרבותית והטכנולוגית – כיצד אנו כלואים בכל המכשירים והרשתות המשעבדים והמשעבדות של המאה שעברה והנוכחית, ובתכנים שמועברים על גביהם.
רוני – באמת זה הזכיר גם לי את הטכניקה עם הפנדה והגירודים. ותודה רבה על המילים הטובות. ולגבי הטאבלט – לאפליקציה קוראים סקצ'בוק פרו, היא של אוטודסק ויש אותה לפחות לאנדרואיד ולאיי.או.אס., אבל אני מניח שגם לווינדוס. יש לה גרסאות חינמיות, גרסאות לטלפונים וגרסאות לטאבלטים. והיא באמת יוצאת דופן.
אני אסיר תודה לכן על המחשבות והכתיבה שעוררתן. לא מובן מאליו בכלל.
ממש אהבתי.
גם העבודה עם הצבעים, גם הקומפוזיציה – נותן הרגשה גם של משהו ששוהה, וגם של תנועה וכיוון. משהו שהוא בד בבד קודר אבל עם כמה וכמה כיווני אור וצמיחה. מערכת יפה בין הפריפריה והמרכז.
מאוד מאוד יפה.
מעניין לראות שימוש בצבע עם מוטיבים שכבר ראיתי אצלך בעבר,
הצבע מוסיף שמחה ותקווה
תודה יותם ושולמית. יותם – מעניין, מישהו אחר דיבר איתי על מלנכוליה וחום בציור הזה. לא בדיוק מה שאמרת אבל דומה לחלק.
לגבי האור והצבע בציור הזה – מאד יכול להיות שזה קשור לעובדה שעשיתי אותו על טאבלט. זה גם זה שהוא כל הזמן מאיר לכיוון העיניים שלך, אבל גם זה שאין צורך לחכות לייבוש. אם לא מספיק סבלניים לחכות לייבוש על בד (בעיקר בשמן), הרבה פעמים יש בדיוק את אובדן הרוויה – מעבר לאפור של ריכטר או לחום.
טאבלט או לוח ציור ממש משנים את מימד הזמן בציור, קודם כל את נושא הייבוש, אבל גם קפיצות מהירות מתאפשרות ממש בקלות – בין זום אין מטורף להתרחקות וירטואלית של כמה מטרים מהבד, או האפשרות לחגוג על מיליון צבעים בלי להכין את כולם ולשמור את כולם רטובים, ומברשות וכו'.
יש משהו ממש מעניין במה שזה גורם לעין, אין לתמונה מוקד אחד והיא נמשכת כל פעם למקטע אחר, איזשהו תחושה של משהו קורה פה שמסקרן להמשיך להתבונן ולנסות להבין.
לא יודעת איך עשית את זה והאם זה מכוון אבל יצרת תמונה שגורמת להשתהות עליה.
תודה רבה נעמה. מעניין שאת אומרת שאין לתמונה מוקד – אני חשבתי שהספק פרפר באמצע הוא די במוקד, הוא גם מוקף בסוג של מעגל או תנועה מעגלית. יחד עם זה שאני כן רואה אותו כמוקד שקיים, אני מאד שמח על מה שאת אומרת על נדודי העין בציור ועל ההשתהות. זה משהו שאני מקווה שקיים גם נניח ברישום "מתנה לחתונה", ואולי בעוד מקומות.
לגבי איך עשיתי את זה – לא נראה לי שעשיתי את זה ממש בצורה מודעת, אבל מה שאני כן יכול להגיד על התהליך, ושאולי יעניין חלק מהקוראים, זה שהיה המון הלוך ושוב. כלומר עבודה על חלק מסויים, ואז מעבר לחלקים אחרים ואח"כ חזרה לאותו חלק. וניסיון ליצור קשרים או יחסים בין החלקים השונים תוך כדי שהם מתפתחים כולם במקביל.
הציור עבורי הוא אישון של עין מסוחררת בתוכה משתקף הפרפר. זה לא פרפר כי אם השתקפות שלו בתוך עינו של צופה מטולטל, מהופנט והעומד לאבד את שיווי משקלו.
נפלא!
תודה רבה על התגובה אורי! זה מבט חדש לגמרי עבורי, מהסוג שנותן לי סיבה לרצות ולהמשיך לפרסם.
בשבילי זה מרגיש כמו סחרור או מערבולות שהפרפר נקלע בתוכו ומחפש את היציאה, כאשר סביב ניראה שיש משקי כנפיים גדולים יותר, אולי מעט מאיימים יותר שמסתירים את האור…
זה שעשית את זה בטבלט זה מדהים בעיני, במבט ראשון זה היה ניראה כמו עפרונות צבעוניים.
עבודה יפה. כל הכבוד!
פרפר בסבך. מעלה הרהורים שחופש הוא דבר שאינו מובן מאליו. יחד עם זאת יש רמז לאור בקצה המנהרה בצורה של בהירות צהובה במרכז בפרספקטיבה מרוחקת. אור שמכוסה בהרבה מכשולים ולא ברור איך הפרפר, או יותר נכון העש בעיני, יגיע אליו.. אין ספק שבלי להתייחס לשאלות העולות מהסקרנות הטכנוקרטית יש הרבה עניין ביצירה. הרבה שאלות ומחשבות. איך אפשר להשתמש בפלטת הצבעים הצבעוניים ליצירת תחושת מלנכוליה וייאוש ואפילו התקווה בלתי מושגת. גם צבעוני זה לא תמיד שמח. בד"כ ייאוש נוצר מצבעים קודרים לעיתים מונוכרומטיים ופה אני מקבלת תחושה של ייאוש וסגירות הבאים לידי ביטוי בצבעוניות מפתיעה וסותרת את המקובל.
תודה שהנך משתף אותנו ביצירתך.
מעניין ומקסים כמעט באותה מידה. החזרת אותי לציורים בגן עם צבעי הפנדה שמגרדים את השחור ונחשפות שכבות שכבות של צבעים. זה המקסים. ומעניין כי המערבולת לא נגמרת ויש ניסיון לחפש את המרכז ומצד שני קווים שסוחפים את העין כל הזמן החוצה. לא ידעתי שטאבלט יכול לעשות דברים כאלה..
היי פולינה, נאוה, רוני,
קודם כל סליחה רבה על העיכוב במענה – נסעתי לחו"ל ולא הרגשתי שאני מצליח להתיישב לענות ברצינות.
ושנית תודה רבה על כל אחת מהתגובות שלכן. הן שנותנות את הסיבה לצייר ולרצות לפרסם.
פולינה – אני ממש מזדהה עם איך שאת מרגישה כלפי זה, ונדמה לי שנאוה מרגישה דברים דומים יחסית.
זה מוזר קצת, כי למעלה כשאנשים דיברו על אופטימיות גם הזדהיתי עם זה. כנראה שזה אפשרי, שכמו שבאדם אנחנו יכולים למצוא צדדים שהם לא רק לא תואמים, אלא לפעמים אפילו הפוכים, כך גם עם ציור. ואז עוד להזדהות איתם על אף שנראה שהם שוללים אחד את השני. סוג של לקפוץ "ים יבשה" בין שתי הפרשנויות ולהצליח להיות בשתיהן.
אולי הפסקה האחרונה נראית תמוהה, כי לכאורה למי שצייר אמור להיות לפחות זיכרון של כוונה או הרגשה שהיו לו בזמן הציור. לגבי זה: הכוונה שלי כן הייתה לכיוון אופטימי, אבל התכוונתי גם להציג קושי. מהבחינה הזו, זה שמבינים את הציור כפסימי זה סוג של כשלון בהעברת התחושה או הכוונה.
מצד שני, תוך כדי הציור הרגשתי כל מיני דברים – ובאמת גם קדרות, סערה ואפילו מלכוד. אז אני מניח שאלו באו לידי ביטוי – ואז הבעיה היא בשליטה, שבעצם נראה לי שהייתי רוצה שתהיה לי. כלומר – יכולת לשים בציור רק חלק מסויים ממה שאני מרגיש, ולדעת גם לסנן ממנו את מה שאני לא רוצה שיהיה בו.
נאוה – קודם כל גם לי הוא נראה בין היתר כמו עש. חוץ מזה – מעניין מה שאת אומרת על הצבעים – ובהקשר זה מעניין מאד לדעתי להסתכל על הצבעים של פרנסיס בייקון. ואולי גם על חלק מהעבודות של גרהרד ריכטר, בדגש על הסדרה "יער" מן השנתיים-שלוש האחרונות. אך גם מן הסדרה "תמונה אבסטרקטית" מאמצע שנות התשעים.
ומצד שני יש עבודות אחרות של ריכטר שהן באמת מאד מונוכרומטיות או עם צבעים נטולי רוויה, וכמובן עולים לראש הצבעים של אנסלם קיפר, וגם של משה קופפרמן ואפילו הציורים של אלברטו ג'אקומטי.
ואכן – כמה שחופש הוא לא מובן מאליו… או אפילו הייתי אומר – כמה שאי-חופש הוא מצב כמעט נתון, והחופש כמעט בלתי ניתן להשגה.
אני מרגיש את זה בשנים האחרונות בכמה רמות: גם ברמה החברתית-כלכלית-פוליטית שלפחות לי נגלתה הרבה יותר בעקבות 2011. גם ברמה המדינית-בטחונית. גם ברמה האישית, שגם לא נפרדת מהקודמות, אבל גם עמוסת כבלים נוספים – של הרגלי חשיבה והתנהגות, של זכרון, יחסים, ואפילו לפי הבודהיזם של סבל מתמשך. וגם ברמה התרבותית והטכנולוגית – כיצד אנו כלואים בכל המכשירים והרשתות המשעבדים והמשעבדות של המאה שעברה והנוכחית, ובתכנים שמועברים על גביהם.
רוני – באמת זה הזכיר גם לי את הטכניקה עם הפנדה והגירודים. ותודה רבה על המילים הטובות. ולגבי הטאבלט – לאפליקציה קוראים סקצ'בוק פרו, היא של אוטודסק ויש אותה לפחות לאנדרואיד ולאיי.או.אס., אבל אני מניח שגם לווינדוס. יש לה גרסאות חינמיות, גרסאות לטלפונים וגרסאות לטאבלטים. והיא באמת יוצאת דופן.
אני אסיר תודה לכן על המחשבות והכתיבה שעוררתן. לא מובן מאליו בכלל.