צילום
כל מה שרושם אור נחשב. המצלמה של האייפון, המצלמה של הסלולר, פולורויד ישנה, מצלמת נקב. כל מה שמצליח ללכוד את הרגע המכריע. גם אם הוא חורג מהטווח של 1/60 של השניה.
גילי זיידמן
לאור הדברים
מצלמה זו קופסא די עדינה. סגורה. כדי שלא תקבל מכה, שלא תישבר, שלא יכנס אבק. על מנת לצלם היא נפתחת מבפנים: מפתח הצמצם הוא הפתח דרכו עוברות קרני האור אל תוך המצלמה, דרך העדשה עד הסרט או החיישן. אך האפשרות להחשף לא תלויה רק בפעולת הצילום עצמה, כי אם גם במבנה הקיים של המצלמה: חומריות העדשה, המהווה מחסום עבור חומרים או מצבים אחרים, מאפשרת לאור להכנס ולעשות את הדרך, להרשם כדימוי.
גילי זיידמן
משך
מחשבה בעקבות מחשבות ומעשים של עצמי ושל אחרים זמן מה אני עסוקה ברצון להישאר בתוך צילום. הפתרון הכי טוב שמצאתי בינתיים הוא לצלם בחשיפות ארוכות. למתוח את הזמן של העשיה באופן שכבר אין לו התחלה אמצע וסוף. לצלם כמו לנשום. הרי גם אם אעמוד מאחורי חצובה שעה ארוכה "אני לא באמת מצלמת שעה" אבל אני כן מצלמת. אופן העשיה שלי הופך להיות כזה שאינו תלוי זמן. דווקא הפעולה שמדגישה את הזמן מבטלת את המשמעות של הטווח. אולי כמו מדיטציה, כשהשהות בתוך הסיטואציה מבטלת את הסממנים הרגילים של "אני חושב משמע אני קיים". פשוט להיות.
גילי זיידמן
לקרוס לתוך משמעות
כילדה כשאבא שלי היה מרכיב אותי על האופנוע שלו אהבתי לנחש באיזו מהירות אנחנו נוסעים. אני לא יודעת לפי אילו פרמטרים התכווננתי, אבל אחרי שהייתי מחליטה בכמה קמ"ש אנחנו מתקדמים, הייתי מציצה מאחורי הכתף על מד המהירות ולרוב הייתי מדויקת. זה נטע בי תחושה שאני מרגישה את הדרך.
יובל סער
קודאק מומנט
תמיד אהבתי לצלם. אולם, על אף החיבה העזה לתוצאה הסופית, מעולם לא חיבבתי את התהליך ואף פעם לא ייחסתי חשיבות לסוג המצלמה שאיתה אני מצלם. כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הנוכחית שלי, לפני שלוש שנים, לא קניתי את המצלמה הכי משוכללת, הכי טובה, או הכי נוחה לשימוש; קניתי את המצלמה הכי […]
