מצלמה זו קופסא די עדינה. סגורה. כדי שלא תקבל מכה, שלא תישבר, שלא יכנס אבק. על מנת לצלם היא נפתחת מבפנים: מפתח הצמצם הוא הפתח דרכו עוברות קרני האור אל תוך המצלמה, דרך העדשה עד הסרט או החיישן. אך האפשרות להחשף לא תלויה רק בפעולת הצילום עצמה, כי אם גם במבנה הקיים של המצלמה: חומריות העדשה, המהווה מחסום עבור חומרים או מצבים אחרים, מאפשרת לאור להכנס ולעשות את הדרך, להרשם כדימוי. בתפישה שלי, מתקיים מעין לימבו של קרני־אור בתוך העדשה, אם הצלם יפתח את התריס הן עשויות להקלט ולההפך לצילום, ואפשר גם שלא. בשילוב הגורמים – השקיפות והפתח – כאילו אומרת המצלמה שכדי לתפוס דבר, לייצר חוויה, יש להיות אקטיביים, ללחוץ על נקודה ולפתוח סוגר, אבל ישנו גם משהו חמקמק, סהרורי יותר, שחודר מעצמו פילטרים, שאחרים לא יכולים לעקוף. מעניין אותי לחשוב על המבנה הזה ביחס לאופן בו אנו חווים את הסביבה, מתבוננים, קולטים, פולטים. נעים במעברים בין פתיחות טבעית, כזו שמקווה לטוב, סגירות חשדנית ונשמרת והתרגשות מיוחדת שפותחת שסתומים. מתוך אמנות, כמו בחיים, משהו לעתים חודר לתודעה מבלי שנצפה לכך, ואז אם נתפוס את הרגע החוויה תעורר אותנו לדברים חדשים, מתוך גלים של זכרון, מאותו צילום שראינו פעם, מודפס בשחורים פריכים.. מאותו מאמר, או ציטוט שממשיך להיות רלוונטי, גם אם אנחנו קוראים בו כל פעם משהו קצת אחר. פותח את הלב, את המחשבה, מגוון איברים.
(Mor (with an earring
אני תמיד נרגשת מהעובדה שכשמצלמים במצלמת סגר יש חושך בעינית בחלקיק שניה של הצילום. אם זאת לא תמצית הזן, אני לא יודעת מהי.
צילום מקסים.
בספר "היה היה פעם, צילום בעקבות ולטר בנימין", אומרת אריאלה אזולאי ש"החפץ מלמד את המשתמש בו מידה של צניעות". נורא מרגש אותי המשפט הזה, והוא נוגע בדברים שאת כותבת כאן.
אצל אזולאי זה מתחבר לעניין של ריבונות של תצלומים ומצולמים: שמסירה (צילום כמסירה, וגם תמלול של צילום) תמיד כוללת מומנט של שיבוש.
טליה, בדיוק משם זה יצא- מה רואה הצלם ומה רואה המצולם ברגע הצילום. יחד עם מחשבות על להעביר חוט בקוף של מחט.
*
מתחברות לי יחד התגובות של שתיכן: ברגע של הלחיצה עם החושך בעינית, אולי אז לשבריר שניה אנחנו מאמינים שלא נשבש..