מחשבונת שחרחרה
ימים של תערוכות. ארבע מהן יושבות אצלי ברצף על אותו תא זכרון. שלוש תערוכות צילום שראיתי בברלין ותערוכה של פיקסו.
33 רשומות מאת גילי זיידמן
מי אמר ג'לאטו ולא קיבל?
יושבת בתחנת הרכבת בורונה. עוד שעה וארבעים יש לי רכבת לונציה. הנושא החודשי של אנטייטלד הוא בית ואני יושבת על ספסל ברציף, עם מזוודה ותיק גב: אירופה 1 סולידריות עם המחאה 0.
מראה מקום
בשבוע שעבר קראתי את הביוגרפיה של הצלם Felix H. Man, פוטו ז'ורנליסט יליד גרמניה.
להאיר מעגל
כושר הכיסוי של עדשת מצלמה מבטא את יכולתה של העדשה להטיל קרני אור באופן שווה לכל אורך הפרייים. במצבים בהם לעדשה כבר אין כושר כיסוי ייראו בפינות הפריים החשכות הממסגרות את הצילום במעין מעגל כהה.
געגועי לקולנטה
קולנטה היא מכונה להדפסה אנלוגית של צילום מנגטיב צבע. חלקה באור (כדרכם של צילומים מודפסים) חלקה בחושך (כדרכם של ניירות צילום לפני חשיפה).
קולאז' של יום
מחשבה זו פורסמה בחג הפסח, מה שהשפיע עלי כשכתבתי אותה, חושבת שעוד מעט היא פשוט תהיה קטע שמעליו כתוב 19.4.2011 אבל ממשיך להתקיים ללא הקשר ליום עצמו. אני גם לא בטוחה שלא סיימתי לכתוב לפני הדד־ליין ותזמנתי את הפרסום לתאריך המיועד. זמנים בחלל וירטואלי, איזו משמעות יש להם?
לאור הדברים
מצלמה זו קופסא די עדינה. סגורה. כדי שלא תקבל מכה, שלא תישבר, שלא יכנס אבק. על מנת לצלם היא נפתחת מבפנים: מפתח הצמצם הוא הפתח דרכו עוברות קרני האור אל תוך המצלמה, דרך העדשה עד הסרט או החיישן. אך האפשרות להחשף לא תלויה רק בפעולת הצילום עצמה, כי אם גם במבנה הקיים של המצלמה: חומריות העדשה, המהווה מחסום עבור חומרים או מצבים אחרים, מאפשרת לאור להכנס ולעשות את הדרך, להרשם כדימוי.
משך
מחשבה בעקבות מחשבות ומעשים של עצמי ושל אחרים זמן מה אני עסוקה ברצון להישאר בתוך צילום. הפתרון הכי טוב שמצאתי בינתיים הוא לצלם בחשיפות ארוכות. למתוח את הזמן של העשיה באופן שכבר אין לו התחלה אמצע וסוף. לצלם כמו לנשום. הרי גם אם אעמוד מאחורי חצובה שעה ארוכה "אני לא באמת מצלמת שעה" אבל אני כן מצלמת. אופן העשיה שלי הופך להיות כזה שאינו תלוי זמן. דווקא הפעולה שמדגישה את הזמן מבטלת את המשמעות של הטווח. אולי כמו מדיטציה, כשהשהות בתוך הסיטואציה מבטלת את הסממנים הרגילים של "אני חושב משמע אני קיים". פשוט להיות.
לקרוס לתוך משמעות
כילדה כשאבא שלי היה מרכיב אותי על האופנוע שלו אהבתי לנחש באיזו מהירות אנחנו נוסעים. אני לא יודעת לפי אילו פרמטרים התכווננתי, אבל אחרי שהייתי מחליטה בכמה קמ"ש אנחנו מתקדמים, הייתי מציצה מאחורי הכתף על מד המהירות ולרוב הייתי מדויקת. זה נטע בי תחושה שאני מרגישה את הדרך.
צירופי מקרים
עם הזמן אני מוצאת שהאופן בו אני כותבת את המחשבות לאנטייטלד דומה יותר ויותר לצורה בה אני מצלמת. יש דבר מה שמעסיק אותי ואז אני מוצאת אותו משתקף בדברים אחרים בתוך השגרה שלי, קופץ ומתחבר לאסוציאציות ודעות. המרחק בין כתיבת מחשבה על נושא מוסכם – צילום – לבין כתיבת "בלוג" […]
את באה לפה הרבה ?
עיקר העבודה שלי במוזיאון ישראל הוא ארגון אוסף הצלם אלפרד ברנהיים. מוקפת בשלל הפורטרטים והמבנים שצילם, נפרש בפני עולם שפעם לא יכולתי לראות. אני מזהה את הפרופסורים שהקימו את האוניברסיטה העברית, את הבית המדורג ברחוב מטודלה כשהוא יחיד ברחוב, בלי העקול של הכביש ובלי בתים נוספים סביבו. ויש עוד. עוד […]
הוכחות חותכות
יש לי צלקת בצוואר. היא לא כואבת, היא ארוכה יחסית, פעם היא הייתה אדומה יותר. לפעמים היא פתאום קופצת, כמו שחרור של קלאצ' בזינוק בעליה. לפני כשנה התחלתי ללכת לשיעורי פילאטיס בסטודיו ברחוב מונטפיורי. בשיעורים הראשונים, יותר משכאבה לי הבטן, הקשה עלי לחץ בצוואר שלא נתקלתי בו ביומיום. אורלי, בעלת […]
Waist Level
צילום בצורה מסוימת היא פעולה של התמקמות – מאיפה אתה מתבונן ומתי. לפעמים אני משתעשעת במחשבה שאני טריפוד, וכל פעם אני מחליפה את שלושת היסודות עליהם אני עומדת. כי מה שחשוב בעצם זו המצלמה ואני והמציאות שבחוץ להתבונן בה, לעבד דרכה דברים, להיפרד מזכרונות להזמין חדשים. אני מסתכלת החוצה מהחלון […]
Stay little Valentine stay
אני חושבת שזו אחת השורות היפות שנכתבו. הרבה לפני שהקשבתי לשאר המלים, הייתי עוצמת את העיניים לתוך המוזיקה ומדמיינת שצ'אט בייקר שר את זה בשבילי. You make me smile with my heart המלה הראשונה שנקלטה מתוך הליטוף הזה היתה ”Unphotographable”. האוזן קולטת את המלים שהיא רגילה לשמוע ומבינה מה שהיא […]
גוונים של אפור
אור וצל מייצגים בתפישה שלנו את כוחות האור וכוחות החושך – הקשרים מאוד מיליטנטיים עבור משהו שמתקדם בגלים. כשהיינו קטנים היה מאוד ברור שהטובים זה האור, כשהם מנצחים אז השמש זורחת. יש באור סוג של קסם, אנחנו מגיבים אליו מהבטן. הוא מניע אותנו, גם מבלי לשים לב לכך אנחנו פולטים […]
להעלות תמונה
לא פעם כשאנחנו נזכרים בסיטואציה, אנחנו רואים אותה מנקודת מבט שונה. כאילו אנחנו מישהו אחר, שמרחף קצת מאחור, קצת מלמעלה, ומשלב את הדמות שלנו במראה המתרחש. כמו בחלום, ישנם מעברים מעורפלים בין המבט שבאמת התקיים דרך העיניים, למבט הרחב יותר, שבעצם אף פעם לא יכולנו לראות. היכולת הזו לצאת מעצמנו […]
