צילום בצורה מסוימת היא פעולה של התמקמות – מאיפה אתה מתבונן ומתי. לפעמים אני משתעשעת במחשבה שאני טריפוד, וכל פעם אני מחליפה את שלושת היסודות עליהם אני עומדת. כי מה שחשוב בעצם זו המצלמה ואני והמציאות שבחוץ להתבונן בה, לעבד דרכה דברים, להיפרד מזכרונות להזמין חדשים. אני מסתכלת החוצה מהחלון כבר חשוך, לפעמים יותר על הבניינים מבעד לתריסים ולפעמים יותר על התריסים שלפני הבניינים. כמו שיעור ראשון בצילום, כשפתאום פוקוס נהיה עניין מרוחק מאוד מהמציאות. יש הרבה בחירה בהכוונת המבט. המורה דיברה על גמישות העין והמוח לעומת גמישות הנגטיב. זום אין. זום אאוט. הכל בשכבות, הכנה לפוטושופ כנראה. איורים שמסבירים לך שיש קרוב, קרוב יותר ורחוק. דיאגראמות עם עצים הפוכים וקרני אור פוגעות. ככל שהחריץ קטן יותר, הפגיעה מדויקת יותר והעץ הפוך יותר. הדבר היחיד שאתה יכול לסמוך עליו זה אפור 18: לוח מלבני וקטן שתמיד יראה אותו הדבר, גם אם תחזיק אותו ביד וגם אם הוא בתוך פריים מצולם. אחרי כמה זמן אתה עוזב אותו, כמו גלגלי עזר, ושוב זה רק אתה והמצלמה. כשנהיה לכם קצת קשה, יש כימיקלים. אפשר לפצות על פערים בקונטרסט. אז מתחילים לשוטט. לשוטט, להתכתב – יש מלים שחוזרות על עצמן – זה עידן השעתוק. וולטר בנימין חוזר כל פעם. מדי פעם אני גם קוראת שוב את ילדות בברלין סמוך ל-1900[1].
לפני שנתיים הייתי בברלין. שבוע. שינה לי הרבה דברים בתפיסה. אפשר לצלם במוזיאונים. בכניסה למוזיאון הצילום יש פינת ישיבה עם קטלוגים ואפשר לדפדף. יש קפטריות עם עוגות שזיפים ושנדליירים. אין הפרדה בין אמנות לחיים. נסעתי בלי החצובה, היו כמה סיטואציות שלא היה מזיק לי קצת איזון, אבל דברים שקורים בחו"ל נשארים בחו"ל – יש חוק כזה לא? אני עם תיק על הגב והמצלמה בידיים. מצלמות מחזיקים בידיים. מאוד מוחשי, פעולה מחבקת שכזו. אם הקפה ומאפה החליפו את השוקו ולחמנייה, אז המצלמה החליפה את הדובי. כל הזמן בידיים קרוב ללב, והיא מבינה גם אם היא לא מדברת. מצלמה בסה"כ היא מאוד אנושית – כי יש לה גבול – היא צריכה להתרוקן כדי להתמלא מחדש. בעידן הדיגיטאלי אנשים מעמיסים על עצמם לפעמים יותר מדי. למה לא 36 פריימים, או 15 ולשים לב איפה אתה נמצא? כנראה כי יש בזה גם יתרונות לטבוע במשהו שאין לו תחתית. עכשיו אפשר לדבר על גמישות הזכרון הדיגיטאלי לעומת הגמישות של הגוף – כמה אפשר להחזיק בפנים. תמיד נדמה לי שלצלם עם וייסט לבל זו הצורה הכי קרובה לצלם מהבטן. אבל שיש יותר מדי מרחק ביני לבין המצלמה. טוב לי עם הממיה שלי והפריזמה שלה, אני נדבקת אליה כל פעם מחדש והיא משאירה לי עיגולים על עדשות המשקפיים.
[1] בנימין, ולטר. כרך א: המשוטט תרג' דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992. עמ' 7-60
וברחובות ברלין יהפכו העצים את עצמם. עיגולים על המשקפיים כביטוי חיצוני לחור שנצרב בלב, מפאת השכחה שאנחנו מצלמים את החיצון שמצלם אותנו בחזרה, בהפוך וקטן וישר לתודעה. לפעמים פשוט אי אפשר להעלות את המצלמה מהמותן ולהסתכל בעיניים.
כל כך יפה,
תודה.
אני אוהבת את המצבים האלו, ששוב אין הפרדה ואפשר לתקשר
עם העולם דרך מצלמה, עם מסכים דרך טקסט, אותיות שחורות על צבע קרמי וישר לבטן.
מרגש.
תודה.