אני חושבת שזו אחת השורות היפות שנכתבו. הרבה לפני שהקשבתי לשאר המלים, הייתי עוצמת את העיניים לתוך המוזיקה ומדמיינת שצ'אט בייקר שר את זה בשבילי.
You make me smile with my heart
לפני שנה בערך נפגשתי עם חברה טובה שלי שעבדה באותו זמן במאפיה ונכוותה מתחת לעצמות הבריח. למרות שבהתחלה קצת נלחצתי זה היה כל כך יפה. והייתי חייבת לצלם את הכוויה שלה כשהיא איתה. אפילו שלא היה מספיק אור, לא היתה לי חצובה והיא צחקה שאני צריכה לחוות את הסיטואציה – לא לתפוס ולחוות אחר־כך דרך הזכרון המצולם. להיות עם הסיטואציה והיא תישאר כמו שהיא צריכה להיות. אבל לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לצלם. אפילו שזה צילום "רע", אני אוהבת אותו.
אבל, מאז אותו יום אני חושבת על הדברים שלה. שאף שנאמרו בהלצה וגם על חשבון דרכי הייצוג שהיא משתמשת בהן תוך כדי מציאות, יש דברים שכנראה אמורים להיות unphotographable. אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שהם ישארו איתנו, צריך להרפות מהם בזמן הווה. גם ככה כל הצבעים מתערבבים, הזכרון משתנה, הנייר מצהיב והמסך משנה את הקונטרסט.
לימים הקשבתי למלות השיר, עד שהן הכו בי בהפתעה כי בעצם לא הייתי רוצה שיכתבו אותו עלי. “Your looks are laughable, unphotographable” מה שנותר לי לדמיין היה את דמותה של ולנטיין שלי מקשיבה לשיר שלה ולא יודעת אם לצחוק או לבכות כי מסתבר שהיא לא עומדת בתו־התקן. הוא לא חושב שהיא יפה, או שהגוף שלה יפה, היא כנראה גם לא חכמה בעיניו ואפילו ההומור נצבע בעילגות. כמו להגיד: אם תצטלמי המראה בתוך העדשה תישבר. זה עשה לי עצוב.
ועדיין
You make me smile with my heart
אני חושבת שזו אחת השורות היפות שנכתבו.
יש דברים שלא ניתן לתחום במסגרת, בפריים, במימד של של דו, במימד של קליק, הם ה-Unphotographable האמיתיים, בעיניי.
והם הדברים האמיתיים שמצולמים וחרוטים לנו כל כך כל כך חזק בראש.
במחזה המקורי,Babes in Arms, בחורה שרה את זה לגבר. זה משנה משהו?
Babes in Arms opened at the Shubert Theatre on Broadway, in New York on April 14, 1937. In the original play, a character named Billie Smith (played by Mitzi Green) sings the song to Valentine "Val" LaMar (played by Ray Heatherton). In the song, Billie pokes fun at some of Valentine's characteristics, but ultimately affirms that he makes her smile and that she doesn't want him to change.
גילי – מקסים!
פשוט מקסים, תודה.
עכשיו אני מבין!
פעמים רבות צילמתי בהתרגשות רבה לנוכח מה שעיניי רואות. התמונות שהתקבלו היו משמימות. כנראה שההתרגשות נבעה מאוסף חושים וזיכרונות שהמראה שמולי חיבר והגביר את חוויתן. כנראה שניסיתי לצלם את החוויה ולא רק את מראה עיניי. זו היתה חוויה "לא צלימה" (unphotographable ) , חוויה בה חייכתי עם הלב…
חוויה שצריך לחוות מבלי מיד לחשוב על המצלמה…
תודה גילי על הגברת החוויות מכאן ואילך (-;
עפר, זה לא משנה כי התוכן אליו אני מתייחסת הוא אותו תוכן והוא יכול להתקיים גם אצל גבר וגם אצל אשה. כשאני חושבת על השיר הזה אני שומעת את צ'אט בייקר וכמו מעמידה את עצמי מולו, אז וולנטיין שלי היא בחורה ואני מכניסה אותך לעולם שלי מתוך החוויה הזאת שלי. אם הייתי כותבת משהו מהודק יותר למקור השיר הייתי מציינת מהיכן הוא צמח, אולי הייתי משווה בין גרסאות שונות (פרנק סינטרה, אלה פיצ'גרלד, ניקו, מאט דיימון ב"הכשרון של מר ריפלי", סלאח בכרי ב"ביקור התזמורת" ולפי ויקיפדיה כעוד 600 אמנים). אבל למה שאני רציתי לגעת בו זה לא משנה.
ותודה רבה על התגובות – you made me smile
הי גילוש
יכולת המארג שלך גורמת לי להתרגש כל פעם מחדש. את אוספת נתונים וחוויות ומצליחה להוציא אותם החוצה מעצמך לאחר זיכוך. לא מנכסת לעצמך דברים על הדרך. אולי כמו צלמת החושפת
להבזק את חזונה אבל "עושה כבוד" לאוביקט
כל הכבוד
גילי, חשבתי שבניגוד לשיר של ולנטיין בו המוזיקה והמילים הן זוגיות בעייתית, כמה הצילום שלך והמילים שלך הן המשכיות אחת טבעית והרמונית. ומכאן – אולי הבלתי צלים (הי אורן) ובלתי ניתן לתאור במילים, הם מצבי ביניים (שיכולים להמשך עד אינסופ) עד שבאה משהי ונוגעת נכון והופכת את הבלתי ניתן לניתן.
נהניתי לקרוא ולראות
תמר ז.
Pingback: מוצג א’: ללא כותרת « reDesign
אוהב מאוד את הטקסטים שלך
ערן תודה. רבה.