שתיים-עשרה פעמים אני עולה ויורד במדרגות הלוך וחזור כדי לבדוק אם נעלתי את הדלת. אני בן אדם מסודר יחסית, או יותר נכון הפכתי עם השנים להיות כזה ואני עושה דברים באופן אוטומטי: מארגן את התיק, המפתח באותו מקום, הארנק באותו מקום. אני זורק עליי משהו ויוצא. ואז שאני שנייה אחת לפני שאני יוצא ממפתן דלת הבניין, אני שואל: "נעלתי?". אז מתחילות קללות: איזה טיפש אתה, ברור שנעלת, הרי זה ברור שתעלה למעלה והדלת תהיה סגורה. אבל אני עולה בכל זאת. ברור שהדלת נעולה. כך אני עולה ויורד במדרגות עוד אחת עשרה פעמים ובכל פעם אני מתרחק יותר ויותר מהמפתן עד שעולה ומנקרת שוב השאלה: ליד פח האשפה, בתחילת הרחוב, ליד החתולים שאוכלים בפינה, ליד תחנת האוטובוס, ליד קופת החולים, ליד הסופר מרקט, במורד הרחוב, בצומת, בתחנת האוטובוס הרחוקה יותר, ליד המאפייה ועל האוטובוס. כן זה קרה גם על האוטובוס. מצד שני, שהייתי בן שתיים עשרה גם ירדתי בבהלה מאוטובוסים, אבל זה כי פחדתי מפיגועים והייתי בטוח שראיתי מחבל.
למספרים יש הרבה מאד משמעות, או כמו שז'יז'ק אומר: אנשים מברכים או מבצעים מצוות דתיות, כי הן "תעשנה את שלהן גם אם אתה לא מאמין בהן". כלומר, מאמין או לא מאמין בכוחם של המספרים, יש להם את הדרך משלהם להראות נוכחות בחייך מהדלת האחורית.
בנוסף לעובדה שזיכרוני בוגד בי לגבי נעלתי או לא נעלתי את הדלת (מצאתי שלהגיד בקול – לא רם מדי – "נעלתי!" עוזר מאד), אני שונא את המספר שלוש עשרה. הסיבה הראשונה לכך שאני שונא את המספר שתיים עשרה + אחת, היא שלאמי היה אירוע בריאותי בשישי השלוש עשרה בשנת אלף תשע מאות תשעים וחמש. כן, יום שישי השלוש עשרה. אז עכשיו אני תקוע: גם שתיים עשרה זה לא מציאה גדולה וגם שלוש עשרה זה לא "אגרויסע מציאֶה".
זה ממש משפיע על חיי היום יום! כמעט בצורה מיסטית! הנה דוגמה, מהעת האחרונה. הזמינו אותי לעשות הופעה של אחד התסכיתים שלי בשוויץ, במוזיאון הקומיקס בבאזל. הזמינו ממני ומשותפי שני ברונר תסכית באורך של עשר דקות. ההופעה, שימו לב: ביום שישי השלוש עשרה. אני החלטתי ביני לביני שאני מוכרח לשבור את הלוּפ, והצלחתי לסדר שהטיסה לא תהיה ביום שישי. אז מה קיבלתי? טיסה ביום חמישי השניים עשר לחודש. התחמקתי משלוש עשרה וקיבלתי שתיים עשרה. ונחשו מה עוד? התסכית, שהיה אמור להיות עשר דקות, יצא שתיים עשרה דקות! התעקשנו להאריך אותו ובסוף, הוא יצא שלוש עשרה דקות. פשוט אי אפשר עליהם, המספרים. אני לא מאמין במיסטיקה כזאת אבל נראה שהפעם עם המספרים אי אפשר להתווכח.
יש לי שיטה לעניין הדלת. אני נועלת אותה ואז לוחצת את היד על הידית חזק, מנסה לפתוח אותה (היא הרי נעולה). הפעולה הזו משאירה חותם על היד שלי (לא סימן – אני לא עושה את זה ממש חזק) אבל סנסציה שנשארת לכמה דקות – בדיוק זמן מספיק לרדת במדרגות ולהכנס לאוטו בידיעה שנעלתי. :)
מספר המזל שלי הוא 21, אגב…
עשרים ואחד זה באמת אחלה של מספר
בתור יליד ה 12.13 – אני מתנגד לכל הפוסט הזה, והאפליה המצחינה שעולה ממנו!
לגבי הדלת (אני נועל, יוצא ואם השאלה עולה לי 'האם נעלתי או לא', אני פוטר זאת ב'מה כבר יש לקחת?' אגבי וממשיך בדרכי ללא דאגות)
ההפך, מכיוון שנולדת ב-13 ל-12 אתה מחוסן. למען הסר ספק, המנחוס שמצורף למספרים ההלו תקף אליי ואליי בלבד.