בפעם הראשונה שביקרתי שם הייתי בכמחצית מגילי הנוכחי, כתבתי עליהם עבודה בכתה י"ב. אמצע החיים עד כה. פתאום כשבאתי לאסוף חברה מהדסה עין כרם לפני חודשיים החלונות נקרו בדרכנו, ואיתם איזו הרגשה מפעם, אותו פעם שאף פעם אין לי רצון לחזור אליו. עצרנו והתיישבנו שם, שנים עשר שבטים, שנים עשר בנים. שתים עשרה התפרצויות רגשיות של צהלות, צרחות, התרגשות, כוחניות, פריון, קניין. עוצמות תנ"כיות קיומיות שמתפרצות ומתפרצות דרך האור והצבע, האנרגיה נכנסת שם פנימה כל הזמן על ריק. אף בנאדם חולה לא נכנס לשם (אם כי כל אחד חולה), נוכחות נעדרת של תיירים מאמריקה באוויר. אנחנו מסתכלות שם, בוהות ומרגישות שצריך כבר לחזור הביתה.
עינת היקרה
נפלא! אנא המשיכי ליצור בכייף גם בשנה האזרחית החדשה.
אוהבת, עוקבת ומעריכה, אתי ג.
תודה על השיתוף…יש תחושה שגם אני עברתי חויה כזאת של זיכרון חזק שישאר שם ו….חזרה הביתה
נשיקות
היי עינת,
מה הטכניקה? לי זה הרגיש כמו פריים מסרט אנימציה.
וואו אתי, שמחה שצצת, חסרת לי
מירי יקירתי, כמה טוב שזה נשאר שם. דה ז'ה וו מס' 2 שלנו בזמן האחרון… נשיקות
הי אבנר, צילום, עיבוד תמונה ורישום בעט-עכבר (או עכבר-עט?).
אקטואלי,
פרשת השבוע, היא פרשת ויחי,
יעקב מברך את בניו לפני מותו.
חלונות שאגל מתארות את ברכת יעקב
לבניו( ושני נכדיו) שנים עשר השבטים.
יעקב אומר ליוסף, בניך אפרים ומנשה הם כמו בניי ראובן ושמעון.
מעניין גם שהוא מקדים את אפרים , שהרי מנשה היה הבכור.