אני אמנם חושד מאד בחנויות "עירוניות" פשוטות שמתהדרות במותג שהן המציאו / גנבו מתורכיה, אבל מחבב את איך שהן נראות. ערבוב של דלות החומר עם סוג של אסתטיקה שרובה מורכב מחוסר מודעות עצמית, בדיוק הטעם שלי. חנויות נעלי "שקר כלשהו" עם קונטיינר של נעליים במחירי סוף עונה, מוצרי חשמל (אחד מכל אחד, כי מי יכול להרשות לעצמו סטוק שלם של כאלו) בערימות מאובקות, דוכני אוכל עם שלטים בפונט "גוטמן יד בְּרַאש". כן, כולם מכירים את זה – בכל עיר יש דבר כזה. בדיוק ההפך מכל עיר באירופה, שם אין קרנינג אחד שהוא לא במקום… ובכל זאת, כמו לאהוב חומוס חשוד וחמים (ולא כי הוא צריך להיות כי הרגע יצא מידיו של הטבח), אני אוהב חנויות כאלו.
פעם גרתי ליד חנות כזאת ברחוב כצנלסון בגבעתיים. זו חנות, שעדיין קיימת, קטנה ודחוסה. יש בה אולי חמש-עשרה אלף פריטים, בערימות שאלוהי הפיסיקה (בן דוד של אלוהי הדד-ליין) יודע איך הן עומדות. מדפים, סחורה, כבלים, מגירות, ציוד טכני. מה שאהבתי שם לא הייתה האלרגיה לאבק שקיבלתי בכל פעם שנכנסתי לשם, אלא הפתקים הצבעוניים עם המבצעים. 1 + 1, 14 + 16, רק עכשיו, רק בזול, רק צהוב זוהר, רק כתום זוהר, רק התקף, אפילפסיה. מת על זה. הפתקים הצבעוניים עד להקיא מעוררים אצלי חמלה, נוסטלגיה, צניעות ("זה מה שהיה אז", כמו שפעם הייתה רק קָסטָה או קרטיב לימון ולא קוקילידה). מי לא אוהב קצת חמלה?!
אבל יותר מעיצוב של חנויות חסרות מודעות עצמית, אני אוהב מאד עיצוב של מאפיות. לפני כמה שנים עבדתי במאפיית לחם. היה שם כל כך הרבה קמח, שכל פעם שהתעטשתי יצאה לי פוקצ'ה מהאף. שם לא היו פתקים צבעוניים, אלא נייר דפדפת-שורות תלוש בגסות מלא כתמים של שמן, חלב-קוקוס ובצק שהתקשה ונהיה כמו שריד מהאינתיפאדה הראשונה. שם שלטי האזהרה היו כתובים בעיפרון דהוי. הלוגו היה מודפס על שמשונית שהייתה תלויה ברישול על דלת הברזל. זה היה סוג של מחסן, מוסך לשעבר (העידו השירותים), וכיאה לכך – גם השילוט. הלחם אגב, היה מצויין.
בגלל הפוקצ'ה שיצאה לך מהאף כמעט עפו לי אבוקדו ועגבניה על המסך.
המאפייה, הו המאפייה, היו זמנים טובים :)
מחכה כבר לרביעי שבחודש הבא!
כן, אכן היו זמנים. תודה קירה :-)