יעל פלג

ב

ימים מיוחדים אלה, ימי סיום שנה ולידתה של שנה חדשה, יצא קמפיין חדש של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה הקורא להגדיל את האותיות הקטנות (http://www.moital.gov.il). הסיבה ברורה ומובנת, אין ספק שמדובר בהחלטה הוגנת ומשמעותית, לפעמים אף מצילת חיים, ובכל זאת בכל פעם שאני שומעת את התשדיר המודיע על ביאת האותיות הגדולות אני לא יכולה שלא להתכווץ מעט לקראתן. הרי האותיות הולכות וגדלות פה לא רע גם בלי דרישה מפורשת, אז עכשיו יוצא חוק הקורא להן לתפוח עוד יותר? מה עשינו רע? נכון, לפעמים חטאנו בכיווץ גושי טקסט קטנים באחוזים ולא בפונקטים (לא אני, מכרים), אבל בסך הכל מה ביקשנו? מדי פעם לשלוף אריזה/ עלון/ כרטיס ביקור בלי להיהדף לאחור בגין אותיות ענק.

התרגלנו להגדיל. להגדיל בשקל תשעים, בשלוש מאות cc, בארבעה פונקט, בעוד מרפסת. ללכת על בטוח. לא להישאר רעבים, לא להישאר בלתי מובחנים, לא לצאת פראיירים. אף אחד לא רוצה לשלם על מודעה כשבסוף אף אחד לא קורא מה כתוב בה. הגיוני, לא?

בוודאי שלא, אבל אותיות גדולות כידוע, יכולות להבטיח רק קריאות, לא קריאה.

אותיות גדולות יכולות להבטיח לדוגמא גם אריזות מזון גדולות. אריזות מזון גדולות מבטיחות גם 1.5 ק"ג אשפה שמייצר הישראלי הממוצע ביום. כלומר, אותיות גדולות הן עוד הבטחה להרבה מאוד זבל בשנה.

זה באמת לא הגודל

היום בבית הקפה היו פזורים על שולחנכם כשלושים וחמישה גרגירי סוכר חום. הם לא אמרו לכם הרבה ובוודאי גם לא שאלתם אותם. לעומת זאת, לא רחוק מהם, השתרעה לה על פני אותו מילימטראז' של בדיוק שלושים וחמישה גרגירים – שורת האייקונים באייפון. אותו גודל בהבדל אחד: צורך.

בעוד שאת שורה האייקונים לא פספסתם ובוודאי חזרתם להציץ בה מדי פעם, לראות שהצלחתם להתחבר לווי-פי – בגרגירי הסוכר לא היה לכם צורך משום סוג שהוא.

אז נכון שאם היה שלט תלוי מעל גרגרי הסוכר ואומר "תראו, יש פה סוכר" הייתם מסתכלים לרגע על הסוכר, אבל רק אם הייתם יוצרים מגרגרי הסוכר צורה חדשה – הייתם גם מתבוננים בה.

זה המקום

בעולם שעולה על גדותיו יהיה נעים אם נתחשב גם אנחנו ונייצר צורך במקום לתפוס עוד מקום. לא תמיד 8 פונקט הוא הגדול האידיאלי, ובכלל – אין גודל אידיאלי, אבל שאלת הגודל היא איננה השאלה. מוטב שהשאלה שתישאל השנה היא שאלת הקוטן. שאלת המרחב והכבוד למרחב.

 נכון, באנגלית רמת הקריאות נשמרת גם בגדלים מזעריים בעוד שהעברית שפה קשה להקטנה. ובכן, אני רואה בזמן ובמקום הזה הזדמנות לקרוא למעצבי הפונטים ובוני האותיות המוכשרים והיצירתיים מאוד שמסתובבים כאן ולהזמינם ואף להתחנן בפניהם – עזרו לנו להקטין את האריזות ולהרחיב את התוכן.

אז נכון, פונט קטן מצריך הדפסה איכותית יותר, קרבה פיזית, עצירה ואולי ריכוז מסוים. בעיה? בעיה. אבל גם פתרון להרבה דברים אחרים. קשה לפעמים להאמין אבל הרבה מאוד אנשים שעושים את דרכם אל הפח, עם שקית ה1.5- ק"ג אשפה ליום, מחכים שמשהו יעצור אותם, יתקרב אליהם, יגרום להם להתרכז במשהו אחר עם טון פחות תקיף. פונטים קטנים אינם בהכרח בעיה של ראיה וגם לא של היעדר ראיה. זוהי בעיה של התבוננות. ופתרונה.

אני מאמינה שאם נקטין את הפונטים, "they will come". קשובים יותר, אוהבים יותר ו"בעד" יותר. גודל פונט מספר לך איך לגשת לטקסט, האם לחבק אותו או להניחו בצד, האם לרצות לברוח או לחפון אותו ובמידה וכן, איך לחפון אותו. קל וחומר קוטנו.

ואולי תבוא איזו נחמה

 כדרכי באותיות קטנות, גם באותיות הקטנות בקמפיין של משרד התמ"ת אני מתעקשת למצוא מידה מסוימת של נחמה. כשכתוב – "כל סייג או תנאי שמופיע במידע פרסומי או שיווקי יהיה לפחות 30% מגודל האותיות הגדולות יותר בפרסום" – לא כתוב שהאותיות הקטנות הן שחייבות בהכרח לשנות את גודלן בהתאם ל"אותיות הגדולות יותר בפרסום". על פי סעיף כזה ייתכן גם מצב בו האותיות הגדולות הן שינסו להיכנס לפרופורציות ויקטנו על מנת לעמוד בתקן.

דמיינו לכם עולם בו אותיות קטנות קריאות ובטוחות לשימוש חיות לצד אותיות גדולות בלא יותר מפי שלוש. בעולם כזה, לא נורא אפילו שהאותיות הגדולות יהיו אדומות. אפילו שיהיו צעקניות. כמה צעקן אתה כבר יכול להיות כשיש לך אחריות סביבתית.

שתהיה שנת אלפיים ותרי עשר pt ומטה, ושתהיה טובה.

בתמונה: נערה אוחזת בכרטיס ביקור, בו גובה האותיות אינו עולה על מילימטר אחד.

☼ עוד מאת יעל פלג ← שיפור בגרויות