כחלק מפרויקט סיכום שנה שמתפרסם בימים האחרונים במוסף גלריה של עיתון הארץ, כל כתב היה צריך לכתוב על דבר אחד שהפתיע אותו השנה, ודבר אחד שלא הפתיע אותו. הנה הגרסה הארוכה יותר של מה שכתבתי על מה לא הפתיע אותי.
האמונה שאתה יכול לעשות דברים בצורה טובה יותר מאחרים, שאתה יכול להפוך את העולם לטוב יותר, היא אחת הסיבות המרכזיות שבגללן אנשים מחליטים ללמוד עיצוב. האמונה הזו, שאתה יכול לעצב כסא נוח יותר, אפליקציה נוחה יותר לשימוש, מוצר רפואי שישפר את חייהם של נזקקים, או אפילו לוגו או כרזה יפים יותר – עומדת בלב מקצוע העיצוב.
אף שאמונה זו לא השתנתה לאורך השנים, הגדרת מושג העיצוב השתנתה מאד בשנים האחרונות בעקבות המהפכה הדיגיטלית, וכיום מעצב כבר לא אמור רק לתת צורה לאוביקט, אלא מצופה ממנו להיות חלק מהצוות שמוביל תהליכים של שינוי בכל מקום שבו הוא נמצא. לכן, לכאורה אפשר היה לצפות שמעצבים יקחו חלק פעיל במהפכות חברתיות ובפעילויות מחאה, כמו אלו שאפיינו את הקיץ האחרון במדינת ישראל באופן כללי, או כמו אלו שליוו את פתיחת האגף החדש של מוזיאון תל אביב לפני קצת יותר מחודש.
אם את היעדר הקול ברור של המעצבים במחאת האוהלים אפשר להסביר בכך שמדובר במחאה גורפת של הציבור הישראלי, ושלא אמור להיות במקרה זה קול יחודי דווקא למעצבים, את היעדר קולם של קהילת המעצבים במה שקורה במוזיאון תל אביב קשה יותר להסביר. כך גם בקשר למה שקורה במוזיאונים האחרים – היכן היצוג של העיצוב הישראלי במוזיאון העיצוב בחולון ובמוזיאון ישראל? אפילו כשכבר קם גורם שמטרתו לפעול למען המעצבים – כמו קהילת המעצבים הישראלית – רבים מאלו שחשים שגוף זה לא ממלא את תפקידו כפי שהם היו רוצים לראות אותו פועל, אינם עושים דבר, או מסתפקים בתגובות אנונימיות באינטרנט.
האם הדבר מפתיע? לא במיוחד. הסיבה הראשונה לכך היא שמעצבים רגילים לראות את עצמם כנותני שירות, כמי שבאים להשביע את רצונו של הלקוח, ולנותני שירות קשה יותר לצאת כנגד מי שהם תלויים בו מבחינה כלכלית. סיבה אחרת לכך היא שאין בקרב המעצבים בארץ דמויות בולטות שלקחו על עצמן את דגל המאבק ושהצליחו לסחוף אחריהם את חבריהם, מעצבים שהיו מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון הנלווה לפעילות החברתית והפוליטית.
סיבה אחרת היא שככל הנראה מעצבים, למרות מה שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמינו, לא כל כך שונים משאר האוכלוסיה. יש מחאה? נצטרף. אין מחאה? לא נורא (זה אגב גם אחד הנושאים שיעמדו במרכז המפגש השני של פורטפוליו בבית העיר). כאמור, אם יש דבר שמעצבים טובים בו זה למצוא פתרון לבעיות סבוכות. יחד עם זאת, בכל הקשור ללקחת חלק פעיל ודומיננטי במחאה – הנה סוגיה שככל הנראה לא תשתנה בעתיד הקרוב.
אולי מהמאיירים תבוא ישועה? לפני שנה וקצת פרסמתי ב"בלוג איור" פוסט על "מאייר עם שאיפה להשפעה חברתית רחבה". עד מהרה הבנתי שהוא לא לבד ומצאתי דוגמאות נוספות למעורבות חברתית בקרב מאיירים (גם אם ברובה נשארת על הנייר/מסך, בכל זאת אני מוצא בה משהו שמעבר לכרזות שמעצב גרפי שאינו מאייר יכול לנפק)
http://www.eyoor.co.il/2011/10/1.html
והחלק השני:
http://www.eyoor.co.il/2011/10/2.html
ולמי שמתעניין בהיבט החברתי של איור – יש תגית כזו בבלוג:
http://www.eyoor.co.il/search/label/%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99
מה שמדהים הוא שלמרות שהמחאה התחילה מסוגיית הדיור, גם קולם של האדריכלים כמעט ולא נשמע (הייתה תערוכה על דיור ציבורי במאהל נורדאו, וכמה דיונים, אחד אפילו שבוע שעבר).