היום הראשון ללימודי עיצוב – א' כל אחד זוכר את יום לימודי העיצוב הראשון שלו, אבל לא כל אחד שוכח את יתר הדברים שקרו באותו יום, מה שמפריע לשים לב לכך שזה באמת היה יום הלימודים הראשון.
לדוגמה: כשהיה בן 6, באותו אחר צהריים סתווי בשנות השישים המאוחרות, אחרי שקפץ מהמיטה אל השטיח פעם אחר פעם (שמונים ושבע פעמים), כשעל ידיו מודבקות במסקנטייפ שתי כנפי קרטון צבועות בגואש – הבין, פונקציונאליות קודמת לקישוטים. אבל ממש באותו יום השכנה מלמטה עלתה להתלונן על רעש הנחיתות ואביו אמר לה: “כשאת גרה מעל מישהו שעושה סיאנס, קחי בחשבון שהתקרה שמשיבה לו בנקישות היא בעצם הרצפה שלך." הסיפור בלבל מאוד גם את השכנה וגם אותו והפך לגולת הכותרת של היום והכנפיים עקבו אחרי הפונקציה שלהן אל המגירה הגדולה שמתחת למיטה ונשכחו.
היום הראשון ללימודי עיצוב – ב' אחרי שנים ארוכות רשמה אותו אמו ללימודי פסנתר אחר הצהריים. “לילד אין את המנטאליות, אין שמיעה מוזיקלית, אין קואורדינציה. חבל להשקיע. תרשמי אותו לשיעור כדורעף." שמע את המורה מנסה לשכנע את אמו באחד הימים בסטקאטו. אבל הוא לא נעלב ולא ויתר ולמעשה לא הבין מה עניין שמיעה ללימודי פסנתר, כששפת הצורות והעיצורים החדשה שלמד נראתה לו מושלמת כמו שהיא, על נייר. תוך שלושה שבועות ידע לכתוב קומפוזיציות מורכבות ומיסגר ותלה אותן על הקיר בשמיעה ויזואלית (אם מישהו היה מנסה לנגן אותן, היה מתגלה כשרון בלתי רגיל. אבל איש לא רצה להתגלות ולא לגלות, גם אמו נהנתה מהשקט בבית כך שהטקסט ניצל מפספוס הפואנטה כבר בפסקה השנייה.)
היום הראשון ללימודי עיצוב – ג' ובאמצע מאי בשנות השבעים חייו ניצלו בזכות שלט קטן. שמחתו הייתה כפולה: גם משום ההצלה אך בעיקר מכיוון שדווקא שלט הציל אותו. גם לפני כן אהב גרפיקה, אבל לא ידע שהיא אוהבת אותו חזרה.
היום הראשון ללימודי עיצוב – ד' (ישנו המרצה שיאמר שיום הלימודים הראשון הוא למעשה יום הכניסה לשוק העבודה, וזה שאומר שבאירופה אתה לומד עיצוב רק מללכת ברחוב, וזה שיגיד שבאירופה נושמים עיצוב רק מלפתוח חלון. ויש את ההוא שמפהק, כי כשמדברים על נשימות תמיד מישהו מפהק. [הפסקה מתייחסת לשני המינים]).
היום הראשון ללימודי עיצוב – ה' כשלמד תורה היה מאייר לעצמו בפינות הדפים צפופי הכתב, עד שיום אחד תפסה אותו המורה וזעקה: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה". והרי ברור היה לו שאם היו מחשבים את מספר המילים בתנ”ך, מחלקים ב”תמונה שווה אלף מילים" ונשארים רק עם התמונות, היה לכולם הרבה יותר קל בילקוט. אבל מסע במדבר מחייב מודרניזם אכזרי, עניינים נוחים לתיאור, ברי העברה ממקום למקום. בדיוק כשם שתמונות ופסלים פחות נוחים לשינוע מאל שמראש נמצא בכל מקום.
היום הראשון ללימודי עיצוב – ו' וכשקצת גדל ישב יום אחד בבית קפה וראה מישהו שהכל אצלו במקום + פוסטר מגולגל לבית שחיו + בקול ענייני ומדויק מציע למלצר עצוב “לעשות משהו יפה. זה תמיד מנחם." והמלצר צייר בהתחלה עם הקפה צורה של פול קפה ואחר כך של לב ואחרי כמה שנים ידע לכתוב בקפה “אני אוהב אותך" (אבל את זה אנחנו לא אמורים לדעת כי לא היינו שם. כלומר, היינו שם, אבל זה בטח כבר לא אותו מלצר).
היום הראשון ללימודי עיצוב – ז' רוב הסיכויים שהיום או מחר יהיה מרצה שיסדר את משקפיו, יכחכח ויאמר: “ועכשיו תשכחו את כל מה שאתם יודעים על עיצוב."
אם זה קורה תחייכו ותמשיכו ללכת.
יעל – מקסים, ותודה.
גם לי יש:
היום הראשון ללימודי עיצוב – ח'
בפעם הראשונה שנשארתי לבד בבית – "את כבר גדולה" ורציתי להפתיע את ההורים וציירתי על כל קיר הכניסה (טוב, רק עד לגובה קצות האצבעות…) שדה פרחים כמותם לא ראיתי אף פעם.
התגובה הייתה רגשות מעורבים: "זה באמת יפה, אבל הנה הסקוטצ'."
אני כבר בת 45 וזוכרת את פרטי הפרחים המתנקים – איך זלגו עם הסבון והציור השתנה למול עיניי.
אני גם זוכרת את תחושת הידיים שלא היו רגילות בחומרי ניקוי. הצריבה החיצונית והפנימית.
אולי בגלל זה אני אלרגית לחומרי ניקוי…
יעל – מקסים ותודה לך. סיפור מאוד מעניין (כולל חומרי הניקוי) ועצוב נורא אבל עם סוף מאוד שמח, בעיני. כלומר זה שמחוץ לסיפור. כלומר זה שעכשיו :)