בלילה, לאורך תפר התקרה והקיר שהפריד בין החדרים שלנו, זרח פס אור דק, זהבי, שסימן כי מעבר לקיר יש אור בחדר של אחי.
הבית שוקט ושומעים אופנוע מרחוק מאיץ, ממטרה אִם מסתובבת, צב פוסע בדשא מתחת לחלון, אוֹחַ קורא בפרדס ליד, ופס האור מעיד שאחי קורא במיטה. החושך הוא תיבת התהודה של השקט. והאור, בתוך השקט, מוצא לעצמו מקום.
וכשהפס נמס וכבה, ידעתי שאחי הלך לישון.
אח שלי, עודד, הוא מוסיקאי. גיטריסט קלאסי. וכל נעוריי אהבתי להקשיב לו מנגן. מֵיתָר האור הזה בלילה, סימן את החיבור בינינו: מעט מלים, הרבה מוסיקה, קשב, געגוע ומקום.
כל השנים שמרתי את סוד הפס ביני לביני. יום אחד לפני שנה שיתפתי את אחי. והנה, גם הוא כמוני, הכיר את הפס. זה שזרח מן הצד שלי.
יפהפה.
מקסים!
זה אחד הדברים הכי יפים שקראתי. כמעט קפקא.
עבר חודש מאז שקראתי את זה ואני קורא את זה שוב, ושוב זה פשוט מקסים.
פס אור מאושר ומבויש הבליח בלבי עם תגובותיכם.
והנה פס דק שנזכרתי בו אתמול באמצע היום, ואני שולחת כגלויה אליכם: נזכרתי שיום אחד לפני כשנתיים, התבוננתי קרוב קרוב ברקפת, בצל סבך אלות, גבוה בגליל. בין כותרות הרקפת הוורודות לבסיסן החום, הפריד פס לבן דקיק דקיק. ובאותו רגע התגלה לי כמה יופי יש בשילוב שבין, בטח, כל שני צבעים, כשפס לבן דקיק מפריד-מחבר ביניהם.