ענת ספרן

כמה נכתב ודובר בשאלה האם קיים עיצוב ישראלי ואם כן מה הם מאפייניו?
ככל שהשאלות האלה נידונו יותר כך התרחקו התשובות והדברים תמיד נשארים עמומים ופתוחים בסוף הדיון.

לכן נדהמתי לגלות בפרסומת של חברת רהיטים מקומית איך בשלושים שניות נענתה השאלה מהו עיצוב ישראלי ומהם מאפייניו.

בחלקה הראשון של הפרסומת חוזרת השחקנית מאיה דגן לבית בו גדלה, הבית בו גדל רוב "עם ישראל". הבית של "ישראל של פעם". הוא מתאפיין בקיר שפריץ (לא זכור לי קירות שפריץ בתוך הבית אלא רק בחוץ), בעציצים שנחים במקרמה אשר נעשה על ידי אם הבית, בתמונה של הילד הבוכה ובפגז שמשמש כאגרטל שהאב הביא כמזכרת מהצבא (גם כאן לא זכורים לי פגזים שכאלה בבתים, יותר בחצרות בסיסים צבאיים). בחלק השני של הפרסומת פותחת הבלונדה דלת לעולם שכולו טוב ולובן – סלון שנראה כמו נגזר מקטלוג איקאה או כל חברה פופולרית אחרת, כולו בצבעי לבן אפור ובז.

http://http://www.youtube.com/watch?v=jxAUp7u1gAc

החלוקה מאוד ברורה: עולם ישן מול עולם חדש. עולם מיושן, מגוחך, מכוער, חסר טעם, בלתי אחיד שאת כולו כדאי לזרוק ולהשאיר מאחור (במיוחד ביום בו הדירה עוברת בירושה לילדים וכל תכולתה מרוקנת במחי פועל תאילנדי למכולת הזבל). לעומתו- עולם חדש של "עיצוב ישראלי עכשווי", מבהיק ולבן, אסתטי, עשיר ומוצף באור סקנדינבי עדין. עולם שאליו כל בית בישראל שואף והנה הנה ההזדמנות לאמצו בעזרתה של חברת הרהיטים הישראלית.

אם כך עיצוב ישראלי ישן, מבוסס על חפצים אישיים שנעשו או נאספו לאורך השנים על ידי בני הבית. עציצי המקרמה נוצרו על ידי אם הבית תוך בחירה מדוקדקת של החוטים, הדגם וחרוזי העץ שישולבו בהם, כך שבכל בית הם היו מעט שונים ומקוריים ומעבר להיותם אוביקט דקורטיבי, היוו סמל למסירות, יצירתיות וסבלנות אין קץ (דרך אגב אולי כדאי לציין כאן את אחת התופעות הרווחות כיום בעולם העיצוב של שילוב טכניקות קראפט שונות כולל רקמה, סריגה וכד' עם טכנולוגיות חדשות).

האם, שעסוקה בבישול במטבח, נזרקת יחד עם שאר הרהיטים ואף זוכה ללגלוג מצד בעלת הבית החדשה והבלונדינית (היא בטוח לא מבשלת, מקסימום מפשירה מהמיקרו).

בבית הישן אני מדמיינת ריחות בישול העולים מהמטבח, ואת הצלילים הבוקעים מהרדיו שבסלון, אליו מאזין האב בזמן קריאת העיתון (ובכלל לאיזה אבא יש היום זמן לשבת בסלון ולקרוא עיתון באמצע היום? הוא הרי עובד מבוקר ועד ערב, וכשיש לו כבר כמה דקות הוא יעדיף לבהות בטלוויזיה).

ברור שכל החפצים שמסביבם נאספו עם השנים, שרהיטי העץ הינם מעץ מלא וישרדו עוד שנים רבות עד שיהפכו למצרך "רטרו" יקר ערך, ושגם אם הם לא יפים או "מעוצבים" הזכרונות שהם נושאים איתם חשובים הרבה יותר.

בבית החדש לעומת זאת, אין אף אחד, לא אבא, אמא או ילדים (שנורא מלכלכים את הריפוד הלבן). אין בו שום דבר ישראלי, מקורי, ייחודי או אישי. הוא קר, סינטתי, משעמם, וחסר כל אפיון. אין כאן אף חפץ שיכול לייצר זכרונות שכן אף אחד מרהיטי המלמין לא ישרוד יותר מחמש שנים את פגעי הזמן או את הקפריזה הבאה של בעלת הבית שתרצה להתהדר ב"עיצוב ישראלי" עכשווי עוד יותר (ובסופו של דבר הבית הישראלי הכי עכשווי היום הוא בכלל אוהל בשדרה).

☼ עוד מאת ענת ספרן ← מחשבה ברמזור