כשניגשים לראות כל כמה דקות מתעדכן תוצר עיצוב חדש באתרי עיצוב נפוצים, התוצאות מרהיבות. אנחנו משלחים אל תרבות הצריכה אינספור רעיונות שמגולמים למוצר. שקורמים קליפה צבעונית, חומרית ומובאים אל המדף, ארוזים נפלא, קורצים לקונה המאושר ומנעימים את זמנו לדקות הקרובות. תוך כמה זמן יגיעו כל הערכים הללו לכדי מיצוי וימצאו מקומם מאופסנים או רחמנא־לצלן באשפה, בדרך אל רכישת המוצר הבא.
על כמה ערכים אנחנו מקפידים לענות? כמה צרכים אנו מספקים למשתמש? חווית שימוש – או שמא חווית הקנייה? האם אנחנו מקדשים את ערך האסטתיקה על חשבון הצרכן? האם אנחנו מביאים בשורה, ערך או יתרון שימושי? או שמא משביעים את האגו שלנו כמעצבים, הדורשים את סיפוקינו המיידי במראה המלבב של רעיון שהבשיל ותפס מקום של כבוד על מדף.
בעת בהייה מזוגגת בהר הדומם בחירייה, העומד להפוך לפארק ואיזור נדל"ני משובח, מצאתי עצמי שואלת, מה לי ולתוכנו, מה חלקי ותרומתי – בתור מעצבת – להר הזה.
האריכו והעריכו חיי מדף.
המעצב העכשוי קשור לארוס בתיווכה של המסגרת בה הוא פועל וממנה הוא מתפרנס דהיינו הקפיטליזם חסר הרסן. בהחלט קיים בי געגוע לעידן הלא כל כך רחוק בו המעצב, כמו המהנדס או הנגר, מהם גנבו המעצבים את האש, היו אנונימיים, ועסקו יותר בעיצוב ופחות בעיצוב האגו.
מסכים עם כל מילה ואפילו יש לי דוגמא:
[img]http://kanardo.files.wordpress.com/2009/02/curro_claret.jpg?w=420&h=560[/img]
אני רק רוצה לציין שלא אני עיצבתי את הדבר המקסים הזה אלא מצאתי את זה פה:
http://ffffound.com/image/cc2c74e57a8f6431c6b7da0ddd626cdd37ffb793?c=3644042