שלום ヽ(＾▽＾)人(＾▽＾)人(＾▽＾)ﾉ יקרים
אני מאוד m(._.)m
אבל שוב אני ＿φ(°-°=) על יפנים *
*(שלום חברים יקרים, אני מאוד מתנצלת אבל שוב אני כותבת על יפנים).
יפן היא מעצמת sms. הרבה לפני שבחלק שלנו של העולם ידענו מה זה בכלל מסרון, והרבה לפני שהיו טלפונים חכמים, ליפנים ובמיוחד לנוער היפני, כבר היתה יבלת על האצבע המסמסת. בחברה שמקדשת את כבוד הזולת, שיחות טלפון לא יכולות להתבצע ברכבת או במקומות פומביים, ולכן היפנים פשוט דבוקים למסכים והאצבעות מדברות במקומם. כך התפתחה לה תרבות שלמה של אמוז'י – אמוטיקונים יפניים המבוססים על הקיבורד והסימנים היפנים שקיימים שם בכל טלפון. אולי אלה השפעות המנגה והאנימה, אולי זה האיפוק היפני שפחות מאפשר להחצין רגשות בחיי היומיום, אולי זה הקאוואי, קונספט החמידות, שהוא ערך עליון, אולי שילוב של כל אלה גם יחד הם שגרמו ליפנים הצעירים להתפרע ולפתח בפרץ יצירתיות אלפי אמוז'י לכל דבר וסיטואציה אפשרית.
גם היום, כשקיימים כבר אמוטיקונים צבעוניים ומשוכללים, תרבות האמוז'י בשחור לבן ובסימנים פשוטים ומינימליסטיים עדין חיה ובועטת.
לעיניים מערביות לא תמיד קל לפענח את משמעות הסימנים.
לדוגמא (מהקל אל הקשה):
(^_^) שמח
(^._.^)ﾉ חתול
∋(°O°)∈ דג אבו–נפחא
(。･_･)ノ”【】 לצייר
(╯°□°）╯︵ ┻━┻ להפוך שולחן בכעס
┬──┬◡ﾉ(° -°ﾉ) להחזיר יפה את השולחן
(╯°Д°）╯︵/(.□ . \) להעיף את ההוא שהחזיר יפה את השולחן
בכל פעם אני נדהמת מחדש מהיכולות האסטתיות והויזואליות של העם הזה. אין לי ספק שלא מעט מהן, כמו גם תפישת העולם שלהם, מגיעות מהשפה היפנית עצמה. היות והשפה מבוססת (בחלקה) על סימני קנג'י, שאינם סימנים פונטיים, התפישה של הקשר בין מילה לצורה כבר מובנה בשפה.
העין תופסת את הסימן האחד ומיד מתבהר הרעיון שהוא מייצג. העין שלנו רגילה לתנועה ליניארית מימין לשמאל (או ההיפך) ובפעולת הרכבה של עיצורים והברות נבנת המילה ומתבהר פשרה (לפחות כשאנחנו לומדים לקרוא).
לכן כשאני מסתכלת על אמוז'י קצת ארוך אני מרגישה איך המבט מנסה לקרוא את הסימנים אחד אחרי השני במקום "לצלם" אותם ולהתיחס אליהם כמרכיבי צורות.
זה קצת משגע לי את המח…
.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני כבר התמכרתי.
ー( ´ ▽ ` )ﾉ
מדהים. גאוני. לא חשבתי על זה. תודה!!