ניר טובר

כמו הרבה סטודנטים לשעבר, גם אני שומר את החומרים מתקופת הלימודים, ובמקרה הזה אלו ספרי סקיצות. אני ממש אוהב ספרי סקיצות: מולסקין, פיילד נוטס, מידורי, רייטרס בלוק, מוג'י; איי.4, איי.5, בחבילות של 3, עם שורות, משבצות, נקודות, או סתם דף חלק. אף פעם לא ויתרתי על הזדמנות לקנות עוד ספר סקיצות חדש.

לפני הלימודים, כשהתחלתי לקנות ספרי סקיצות כדי למלא אותם בכל מה שאלמד, חשבתי שספרי סקיצות צריכים להיות קצת כמו ספר מאוייר, שבכל עמוד יש סיפור אחר, והם מלאים ברישומים ושירבוטים מסוגים שונים. בכל זאת, קוראים לזה sketch-book. זו גם הצורה שחשבתי שאני צריך להשתמש בספר הזה; המרצה נותן תרגיל, ואומר לנו לעשות 2-3 סקיצות, לראות מה עובד, ורק אז לבצע אותו באמת.

היום, כשאני מדפדף בספרי הסקיצות שלי מהלימודים ובכלל, אני רואה משהו אחר. בהתחלה, אלו באמת סקיצות; איורים שונים (וגרועים), שרטוטים של קומפוזיציות ומבנים, וכו׳. אבל זה לא עבד בשבילי, ומהר מאד ככל שמתקדמים בעמודים—ובעצם בשנות הלימודים—הסקיצות נעלמות לגמרי, ובמקומם יש טקסטים.

המעבר הזה מסקיצה לטקסט השפיע על אחת מחוויות הלימוד הקשורות ביותר ללימודי עיצוב: הצגת העבודות וביקורת העבודות. לא קל בהתחלה לעמוד מול כיתה ולהסביר במילים מה כוונתך בעבודה שעשית. עוד יותר קשה בהתחלה, זה אחרי שמישהו הציג והסביר עבודה—לעיתים קרובות מורכבת ועמוקה—להעביר ביקורת עליה. לנסח במילים מה עובד, או לא עובד, במה שאתה רואה.

עכשיו אני מבין שזה עזר לי מאד שלא עשיתי סקיצות, אלא כתבתי במילים במקום. הרעיון והכוונה, ואיך לתרגם אותם לפורמט, גריד, קומפוזיציה, כבר נוסחו מילולית. ברגע שהתחלתי לכתוב את הסקיצה לרעיון שלי, היה לי הרבה יותר קל לדבר עליו, ובהמשך ישיר לזה גם על עבודות של אחרים. הבנתי שסקיצה לרעיון, לא בהכרח אומר להעלות רעיון על דף בצורה וויז׳ואלית, זה גם לכתוב אותו.

ואולי במקום לקרוא לזה ספר, אתחיל לקרוא לזה יומן. יומן סקיצות.

☼ עוד מאת ניר טובר ← חמישה דברים שלמדתי בבית־ספר לעיצוב