אחת השאלות שמטרידות מעצבים היא מה אני לעזאזל עושה פה: אני מעצב? ביצועיסט? האם אני עושה כל מה שהלקוח מבקש כדי לקבל את הכסף בסוף העבודה או נלחם על כל החלטה שאני חושב שהיא מוטעית? האם העבודה שלי צריכה להיות גם המקום שבו אני מבטא את היצירתיות שלי ומגיע לסיפוק אישי או שצריך לעשות הפרדה בין השניים – עבודה זה עבודה וביטוי אישי נא לחפש במקום אחר. השאלות האלו באות לידי ביטוי גם אצל כמה מהמשתתפים פה באנטייטלד, והן קשורות גם למחשבה האחרונה שפרסמתי פה, פרופורציות.
בשני ראיונות שפרסמתי לאחרונה התייחסו לשאלות האלו שני מרואיינים, כל אחד מהפרספקטיבה שלו, וכל אחד ביטא עמדה מעט שונה. הראשון, המוזיקאי יהוא ירון, שראיון איתו פורסם ביום שישי האחרון במוסף הארץ לרגל צאת אלבום הבכורה שלו. ירון הוא אמנם לא מעצב, אלא מוזיקאי, אבל אני חושב שכדאי בכל זאת להתייחס לרגע למה שהוא אומר. לקראת סוף הראיון אמרתי לירון: אתה מדבר על צריכה גדולה מאוד של תרבות, ואפשר לראות את זה גם בכתיבה שלך. יש תחושה שאתה מראש פונה למכנה משותף שהוא גבוה, אינטלגנטי. אי אפשר לשמוע את הדיסק שלך כבדרך אגב.
"יש משהו כל כך מבהיל במה שאתה אומר", אמר ירון ברצינות גמורה. "לפני שבוע יואב קוטנר שאל אותי למה אני מתעסק רק במוזיקה מורכבת. זה מבהיל לשמוע את זה. כל שורה בכל שיר באלבום הזה, בכל שיר שאי פעם אכתוב, הוחלפה לפחות פעמיים. אני בודק על עצמי אינספור פעמים את השירים האלו, ואז בודק בלהשמיע אותם לאחרים, והמדד היחיד הוא אם אני אוהב אותם".
כתגובה שאלתי אם לא מעניין אותו לכתוב להיטים שימכרו עשרות אלפי עותקים?
זה מה שהוא ענה: "כנראה שאני לא יודע לעשות את זה. קל להתייחס לאלבום כאל כרטיס ביקור או כמוצר, אבל אחרי שאתה גומר לעבוד עליו הוא קודם כל יצירת אמנות. שואלים אותך למה להוציא דיסק בתקופה שכולם מורידים שירים? כי זו יצירת אמנות, זה לא משהו מסחרי. הדבר המסחרי בא אחר כך, כדי שאוכל להמשיך, כדי שיהיה קהל. ברור שאני רוצה להגיע לאנשים, להופיע, אבל אתה לא יכול לחשוב על זה כל הזמן. אם דיברנו על יומרנות, כל ניסיון להתחמק מזה יהיה יומרני".
המרואיין השני היה ירמי פינקוס, ראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שדיבר במסגרת פאנל ראשי מסלולים ומרצים בכירים לאיור, שהתפרסם היום ב"גלריה". במהלך הפאנל שאלתי את המשתתפים עד כמה קל למצוא עבודה? על כך ענה פינקוס: "השוק הפך להיות גלובלי. בוגרים אחרי שנה יש להם כבר סוכן בטימבוקטו ומזמינים אותם לתערוכה בזנזיבר. אני מסכים שיותר קל היום ויש יותר אפשרויות של עבודה. יש תפיסה בעולם של קומיקס אלטרנטיבי אמריקאי, מה ה'דיי ג'וב' שלך. אני חושב שזו תפיסה בריאה למאייר. מאייר צריך להבדיל בין עבודה בעיתונים, בהוראה, או במשרד פרסום – לבין פיתוח של סדרת טלויזיה באנימציה או עבודה על ספר אישי בזמנו הפנוי. יש פה יתרון למאיירים כי הם יכולים לעבוד בכמה מסגרות. ה'דיי ג'וב' שלי הוא איור לעיתונות ואני מאד נהנה ממנו, אבל זה לא המקום הנשגב של הקריירה שלי ואני מאד אוהב את זה".
לפני שאני מתייחס לשתי התשובות, אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך להגדיר קודם כל מה זה עיצוב ומה ההבדל בין עיצוב ללקוח לבין יצירת אמנות. פה גם עולה השאלה מה זה איור, אמנות או עיצוב, והאם זה בכלל משנה. אני חושב שהתשובה טמונה בסופו של דבר ביומרה, בהתכוונות, וביחס האישי של כל אחד למה שהוא עושה מדי יום. באופן אישי אני חושב שהגישה של פינקוס ל"דיי ג'וב" היא מאד בריאה. אני יודע שמקובל לחשוב שהאידיאל הוא ליהנות מכל דבר שאנחנו עושים, אבל אני לא בטוח שזו מחשבה מאד ריאלית, בטח לא במאה ה-21.
זו גם הסיבה שאני תמיד מתלהב מפרויקטים שנעשים למען ההגשמה והיצירה העצמית, כמו לדוגמה פרויקט "הגרסא המאויירת" או פרוייקט "פלאצו", אם למנות שני פרויקטים מהסוג הזה – בלי לקוח, בלי שמישהו אומר לך מה לעשות, עם חירות אמנותית מלאה. העובדה שמי שעומד מאחוריהם הם מאיירים צעירים אומרת גם היא משהו. יש משהו בדור הזה של בוגרים צעירים שנדמה שהם הבינו משהו מאד עקרוני שהדור שמעליהם (והיום דור זה כבר מזמן לא 25 שנה, בקושי 5) עדין לא הפנים.
נדמה לי שיש פה גם בסופו של דבר קריאה לבחון מחדש ולהבחין בין מה שאנחנו עושים כדי להתפרנס ממנו לבין מה שאנחנו עושים כדי להגשים את היצירתיות שלנו. במקרה של ירון הוא קודם כל יוצר כי הוא חייב, ורק אחרי זה חושב איך אפשר לעשות מזה כסף. האם זה גם המקרה שלנו כמעצבים? כמה מאיתנו חייבים לעצב? שוב, אולי בכלל השאיפה שלנו שהתשובה לשתי השאלות האלו תהיה זהה היא לא שאיפה מציאותית. זה לא אומר שאי אפשר ליהנות גם מה"דיי ג'וב", כפי שאומר פינקוס, אבל אולי צריך בסופו של דבר להתייחס לעבודה כאל עבודה, ולא כאל מקום שבו מגשימים חלומות.
פוסט מעניין. הרבה מאד דברים נפתחים פה ובאים רק על קצה המזלג. קצת מייאש אולי עבור אלה שכן חולמים עדיין שיצליחו דרך העבודה לעשות משהו שהם גם באמת אוהבים (ואני בינהם).
אבל ברור לי שהכיוון הוא אל ההפרדה, ועד כמה שזה מבאס, אולי אפשר למצוא דרך להשלים עם זה.
נראה לי ששווה לציין שממה שאני מכיר, קפיצות במעמד שלך בקריירה יגיעו לרב על בסיס דברים שעשית והשגת דווקא בפרויקטים האישיים, כשהיה זמן, ועניין, וכשאתה היית הלקוח של עצמך.
אני יכול להבין למה זה יכול לייאש, מצד שני זה לא אומר שגם בתוך העבודה אין לפעמים דברים שאנחנו מאד אוהבים. זו שאלה אחרת אגב – מה זה דברים שאנחנו מאד אוהבים, מה זה המאד הזה.
ואני חושב שאתה צודק לגמרי לגבי הקפיצות בקריירה, גם בעיצוב וגם בכתיבה. הבלוג שיש לי כבר שש שנים הביא אותי ללא מעט מקומות.
לאחרונה הבנתי שאם אתה מתעקש על מה שאתה חושב שהוא נכון במהלך עבודה (לא משנה איזו עבודה) אתה נתפס כמקצועי. דווקא אולי בעולם של אירגונים, ובעצם גם בעולם של עיצוב/יצירה – אותו עולם שבו אין נכון מובהק אחד (בשום מקום אין נכון מובהק הרי, אבל זה כבר לעניין אחר). ולכן, דווקא אם אתה מתעקש על הדברים שלך גם בעבודה מול לקוח, אתה יכול לבטא את עצמך או לייצר משהו שאתה מחובר אליו.
אני לא מעצבת כך שזה לא בדיוק אותו דבר, אבל אני עוסקת בדיוק באותן שאלות כמובן :)
אני חושב שזו סוגיה מאוד חשובה. אני באופן אישי לא חובב של החלוקה הזו—אמן / מעצב. בעיקר לא כשהחלוקה באה להצביע על כנות גדולה יותר ביצירת אמנות והתפשרות יצירתית ואתית כשזה מגיע לעיצוב. אני חושב שתקשורת (חזותית או לא) היא תחום רחב, מאתגר ועוצמתי שבו תמיד יש מקום ללמוד עוד, להתקדם, להתפתח. אם אנחנו מציבים את השאלה כ-אני מול עצמי והיצירה שלי והכשרון שלי והסגנון שלי… אנחנו כבר נפרדים קצת מתחום התקשורת שהזיקה אליו היא בעיני היתרון המרכזי של עיצוב על אמנות.
השאלות שאני שואל את עצמי לגבי פרויקט לפני שאני נכנס אליו הן (וברור לי שעצם השאלה היא לוקסוס) האם אני אלמד מזה? האם אני אאתגר את עצמי בזה? האם יש לי תשוקה לתקשר את זה? משם כבר פשוט יותר להרגיש סיפוק ולהגשים חלומות. וזה לא מחייב ממני את הקונפליקט ההרסני הזה בין מה שעומד במרכז העשיה המקצועית לבין מי אני כיוצר או כאיש תרבות.
מושון: אני לא חושב שעצם השאלה היא לוקסוס. אני חושב שהיכולת להחליט מה אני עושה עם התשובות היא לוקסוס. אני גם לא בטוח שמדובר בחלוקה בין מעצב לאמן אלא במשהו קצת מורכב יותר. ככלל אני חושב בזמן הארון על המושג "עבודה": למה אנחנו עובדים, למה זה מה שמגדיר אותנו, מה אנחנו מצפים לקבל בחזרה מהעבודה שלנו, וכן הלאה.
וטליה: זה נכון, עד גבול מסוים, ונורא תלוי מה הרקורד שלך בהתעקשויות האלו. אבל בגדול אני מסכים.
נדמה לי שהדור הצעיר הפנים שפרוייקטים צדדיים אינם לוקסוס, אלא הכרח בפיתוח קריירה. פרויקטים אישיים מאפשרים פלטפורמה אחרת להצגת עבודות ( לרוב כזו שעושה צדק עם היכולות של המעצב), למצוא כלים אחרים שקשה לפתח בעבודה שוטפת או לעבוד עם תוכן שונה. בעבודה שוטפת בדרך כלל יש רצון של לקוח או לחץ של לוח זמנים או סתם תוכן לא "סקסי". אולי זה בעצם הטמעה של התפתחות התפיסה הקרייריסטית בשנים האחרונות גם אצלנו בעיצוב ואיור – אדם לא יכול להיות רק פועל שחור ולעבוד במרחב תעסוקתי צר אלא חייב לחפש דרכים להתפתח כדי לעמוד בתחרות.