לילי החליטה שהיא מתחילה את שנה א' על הצד הג'ינג'י שלה. כמו חדשה. שום לילי מהתיכון, שום לילי ילדה, שום לילי מהצבא. כל הליליות האלו צריכות להשתתק עכשיו. עכשיו הלילי האמיתית והמוצלחת יוצאת אל האוויר. עיר חדשה, בדידות, הבטחה, ציפייה ומועקה מתרוצצים בתוכה כמו סופת חול, ממלמלת לעצמה מנטרה: "אני לא מראה כלום". נושאת בתוכה את מה שחמי ההוא אמר לה בטיול השנתי בחטיבה, הוא הסתכל כשהיא עמדה בשמש ואמר לה "וואה, את בעצם ג'ינג'ית" והיא ידעה שהוא רואה אותה, רואה במובן העמוק של המילה. משהו בשורה הזו נשאר כמו מחמאה עצומה. כן, אני ג'ינג'ית. פראית וקלילה ודעתנית וחצופה. אמיצה. כן, יש את זה בי עמוק בפנים.
עם זה אני הולכת להתחלה הזו.
היא פסעה על השביל בין המדשאות הרטובות, היה לה שיער חום עמוק שנוטה לאדמדם וגוף מוצק. היא הייתה יפה, אבל יופי מהסוג שאף אחד לא מבחין בו ברגע הראשון, יופי ממבט שני.
פעם עמדתי בתערוכה שלי עם האוצר והתבוננו על צילום עם כרוב גמדי. הוא גבוה ממני בראש, לבוש חליפה וצעיף משי כרוך לצווארו ובמבטא גרמני אמר: "אני מסתכל על הצילום הזה בכל יום שאני מגיע, הוא לא כמו התמונות האחרות, it grows on you." כזה היה יופייה של לילי.
ההורים של לילי צחקו ביניהם כשהיא הייתה קטנה על השם שלה: "אני רציתי שתהיי שלי וגם אמא רצתה שתהיי שלה, אז כל אחד מה'לי' בשם שלך שייך לאחד אחר מאיתנו." הם היו מתווכחים ויכוח חמוד ומתוק של מי ה"לי" הראשון ושל מי השני. לילי הייתה מחייכת ומתרגלת החזקה בכוח של הלחיים. השיחות האלו לא היו נעימות לה, אבל כילדה לא ידעה לזהות למה.
בחורים ובחורות חלפו מולה, בוגרים כאלה, מכירים אחד את השני, מתחבקים. עמוקים ומעניינים. לבושים מגניב אך יומיומי. היא הרגישה מאולצת. יותר ופחות מדי לבושה באותה העת. היא הגיעה למזכירות לברר משהו והציגה את שמה. "'לילי', איזה שם מיוחד" אמרה המזכירה ולילי בשטף החלה לספר על ההורים שכל־כך רצו שהיא תהיה שלהם ותוך שהיא מספרת ידעה שזה מיותר והמלים דעכו והסיפור נעשה לא ברור. המזכירה הסתכלה עליה במבט "אני כאילו מקשיבה לך", הנהנה וענתה על השאלה. לילי התרחקה משם ומישהי שאלה אותה איפה המזכירות. לילי הצביעה ואמרה "היא נורא נחמדה המזכירה" והרגישה שיש בזה כדי לחפות במשהו על הבור שחפרה שם לעצמה.
מותשת היא נכנסה לשירותים. "קשהלילחשוב". "אנילאיכולהלהתעכבעודעשרדקותהקורסהראשוןואיןלימושגאיפההכיתה". "כואבתליהבטן". "מהאניצריכהאתזה". "אנירוצההביתה". לילי העייפה אספה את השיער. היא הייתה מוצקה והשיער שלה היה חום, היא הישירה מבט אל עצמה במראה ואמרה: אני מוכשרת ואני מפחדת. לא התחשק לה הצגות והיא שנאה את השם שלה. היא נכנסה לאולם כשרוב הסטודנטים יושבים ומצאה כיסא. לידה ישב בחור שהתבונן בה. היא חשה במבט שלו והתנועות שלה נעשו מגושמות. הבחור הציג את עצמו "אורי" והושיט יד. לילי הושיטה את היד הכבדה שלה ואמרה "בל". "בל?" הוא שאל מופתע וחייך בקסם: "שם מצלצל". זה היה קצת מביך והוא הרגיש נדוש ונוצרה שתיקה מעיקה. היה נדמה לו ש"בל" זה יפה, אז הוא שאל: "בל זה יפה בצרפתית, נכון?" ולילי פתאום לא ידעה מאיפה זה בא לה, ומאיזו שפה זה. איטלקית? ספרדית? רוסית? לא היה לה מושג. "כן". ואורי חייך והסתכל למטה, אוחז במחברת ובעט שלו. "בל היפה", מלמל.
אפשרות התגובות חסומה.