הם נמצאים בכל מקום (או לפחות באנטייטלד): אמיתי גלעד כותב על איך לזהות פרויקטים שלא צריך לקחת, כאילו הוא מעצב ותיק ולא סיים את הלימודים לפני חצי שנה (זו לא ביקורת או התנשאות, זו התפעלות. הוא לא היחיד אגב, יש משהו בדור הזה של הבוגרים הצעירים שמבינים קצת יותר איך העולם עובד מלא מעט מעצבים ותיקים). נורית קוניאק גם מתעסקת בזה כבר הרבה זמן, כשהיא כותבת על הגבול בין לתת את עצמך לבין לשמור מרחק, בודקת מה המרחק הנכון בין המעצב ללקוח. יש עוד הרבה דוגמאות, ואפשר לראות את זה גם בתגובות. אולי זו בועה, וזה לא באמת מעסיק את כולם, אבל במשך לא מעט זמן אני מנסה לבדוק למה. מה זה אומר שמישהו שרק סיים עכשיו לימודים כבר יודע איזו עבודה לקחת ואיזה לא, מתי מגיע השלב שבו אתה מצליח להרים לרגע את העיניים, להסתכל סביב ולחשוב לרגע אחד מה אני עושה כאן לעזאזל – ויותר מזה, מה אני רוצה לעשות. מה עושים עכשיו?
–
לא פעם אומרים לי שאני בטח עובד נורא קשה או שואלים אותי איך אני מצליח לעשות כל כך הרבה דברים. התשובה שלי בדרך כלל היא שאני אולי עובד הרבה אבל אני לא עובד קשה. קשה עובדים בכביש, קשה עובדים בהי־טק מתשע/עשר בבוקר עד תשע/עשר בלילה, קשה עובד רופא שעושה משמרות. ללמד, לעצב, לפגוש אנשים מעניינים ולכתוב עליהם – זה לא לעבוד קשה; זה אולי הרבה אבל זה לא קשה, גם אם יש ימים לחוצים שצריך לגמור שתי כתבות במקביל לפרויקט גדול שצריך לשלוח ללקוח ולהכין את השיעור למחר. במקרה שלי – אני לא יכול אפילו לחשוב על דרך חיים אחרת. אני גם יודע שריבוי התחומים, העיסוקים והעבודות הצילו את היכולת שלי לעצב. סיימתי ללמוד לפני יותר מ־10 שנים ומאז אני מעצב. אני לא בטוח שאם לא הייתי מלמד הייתי יכול להמשיך לעצב, ואני יודע בודאות שהכתיבה הצילה את היכולת שלי לעצב: לא רק שהיא מפרה את העיצוב, היא גם מאפשרת את הקיום שלו בכך שהיא מתחרה על תשומת הלב שלי, על מה יותר חשוב באותו רגע.
–
אבל זה לא הכל. יש מן הסתם הרבה סיבות שמאפשרות לי לעשות הרבה דברים במקביל. אחת מהן היא שאין לי שני ילדים (וגם לא אחד), אבל בסופו של דבר זה כנראה ענין של אופי. של פרופורציות. של היררכיה. של לדעת מה חשוב יותר ומה פחות, על מה חייבים להילחם (כמעט על כלום, אם תשאלו אותי) ועל מה אפשר לוותר. זה נכון לגבי צבע (90 אחוז אדום או 80 אחוז אדום נראים לרוב האנשים אותו דבר), זה נכון לגבי ניסוחים (כל הכתבות למי שלא יודע עוברות עריכה), זה נכון לגבי התאמת תמונה לטקסט, בחירה של פונט, סוג נייר, ועוד ועוד. אם לא מדובר ביצירת המופת שלך, האם שווה להילחם עם הלקוח, העורך או ראש החוג כאילו החיים שלך תלויים בזה? באחת התגובות למחשבה שפרסמה נורית כתבתי שאחד הדברים שאני אוהב לא פעם להגיד הוא שאין לי בעיה עם סמכות. להפך, אפילו. אני אוהב שיש מי שמחליט – בין אם זה העורך, הלקוח, או כל אחד אחר. אין בכך כל כוונה להגיד שאין לי אגו ושלא פעם אני מוצא את עצמי בדיונים ובויכוחים על החלטות עיצוביות (או טקסטואליות) כאלו או אחרות, אבל הבסיס של כל ההתנהלות שלי (בדרך כלל) הוא הטלת הספק: יכול להיות שאני טועה, לא בטוח שאני צודק, לא בטוח שאני יודע הכי טוב מה צריך. זה לא ענין של רגשי נחיתות, חוסר יכולת להחליט או משהו דומה. זה לא אומר שאני לא לוקח ברצינות את העבודה שלי, את העיצוב, הכתיבה או ההוראה. מצד שני לא פעם יש משהו מתעתע בהתנהלות הזו, בהבנה שלא הכל יכול להיות חשוב באותה מידה, שאנשים לפעמים מפרשים כחוסר רצינות. אני מקווה שבסוף הם מבינים, ושהתוצאות שאני מספק מוכיחות את עצמן.
–
מה שמוביל אותי לכותרת הפוסט. פרופורציות. אני אגיד משהו שאולי אסור להגיד בקול רם – אסור לשכוח שבדרך כלל בסופו של דבר מדובר בעיצוב ולא בהצלת חיים (ויסלחו לי כל מעצבי המוצרים הרפואיים ודומיהם). צריך פרופורציות. זה ללא ספק משהו שחסר בעולם הזה, בשטף האינפורמציה, באינפלציה של הדימויים והעדכונים והאינפורמציה והסרטים והספרים וההופעות והפרסומות וערוצי הטלויזיה והאתרים ושאר גונבי תשומת הלב. איך עושים את זה זה כבר עניין אחר: המון אופי, המון תרגול, המון נסיון, המון חוכמת חיים – שכפי שכבר ציינתי בתחילת המחשבה, אפרופו אמיתי, היא לא קשורה לגיל. הבעיה היא כמובן שנורא קשה ללמוד פרופורציות, אבל החדשות הטובות הן שאם אתם מעצבים טובים כבר יש לכם את זה. טיפוגרפיה, קומפוזיציה, צבע, עיצוב אתרים – הכל ענין של פרופורציות. עכשיו רק צריך לנסות ולהבין איך לעזאזל מתיחסים לחיים כמו לתהליך עיצוב, אבל זה כבר ענין למחשבה אחרת.
–
ולסיום, תרשו לי רגע של קידום עצמי חסר בושה. יש לי אתר חדש, אשמח אם תקפצו לבקר.
☼ עוד מאת יובל סער ← למה אנחנו אוהבים טיפוגרפיה והאם יתכן שיום אחד נפסיק לכתוב?
הטקסט שלך דיבר אל לבי מאוד.
חשבתי הרבה על מה שכתבת.הסכמתי ולא הסכמתי עם הכל.כנראה שאני באמת אדם נטול דיעות. כמה נקוודת לא מאורגנות:
1- מאוד אמיץ להגיד "אני לא פנאט ולא פרפקציוניסט". רובנו , אף שאנחנו רק בני אדם ועושים לעצמנו הנחות פה ושם, לא נודה בכך בפומבי.
2- עיצוב, כתיבה, הוראה (יש עוד תחומים כאלה-אבל על שלושתם אתה מדבר) אינם מקצועות של עשייה מחוץ לעצמך.התוצר והמייצר כל כך מעורבים, והקשרים ההדדיים כה סבוכים,שקשה להפריד בינהם. ואז, למרות שברור שלטאטא רחובות בחמסין או להיות פקח טיסה הרבה יותר קשה, בכל זאת הם מקצועות קשים.ההחלטה איזה צבע לבחור עלולה להיות מאוד קשה אם העבודה שלך היא אתה. נכנסות לדיון מילים כמו אמת פנימית, מימוש עצמי ,אותנטיות,זיוף, מקוריות, חרדות, תשוקות,מחויבות – ונהיה בלגן. וזה לא בהכרח נעלם עם הנסיון והוותק.
3-הכל חשוב ולא חשוב. בחירת אדום זה או אחר לא תשנה את העולם, אבל הרבה בחירות צבע של הרבה מעצבים יקבעו את צבע המציאות.
טקסט חלש אחד בעיתון אינו אסון, טקסטים חלשים רבים ידרדו את התרבות. משפט אחד של מרצה יכול לשנות חיים של סטודנט. לי זה קרה.אז הכל חשוב, אני חושב.
Pingback: Tweets that mention פרופורציות
אני חושבת שאתה צודק, והרבה פעמים היו לי מחשבות דומות. אני עובדת בעיתון, שם תמיד יש אינספור מלחמות יומיומיות: ראש הדסק רוצה ככה, העורך רוצה אחרת, האינפוגרפיקה מעדיפים ככה וכו', והמון שינויים: אתה מעצב עמוד, מרוצה מעצמך ואז באים ומחליטים פתאום לשנות את סדר הכתבות. בתהליך הזה, אני צריכה להחליט כל פעם מחדש איפה אני מותחת את הגבול, עד כמה אני מתעקשת על שלי ומתי אני מוותרת ונותנת לדברים לקרות מאליהם. הרבה פעמים אני מתלבטת בין שתי אופציות ולא מצליחה להגיע להכרעה, ואז עושה איזה תהליך בראש של הטלת מטבע: לבחור משהו שרירותית, כי ככה. כי לפעמים מגיעים לנקודה מסויימת בתהליך, שזה כבר לא ממש משנה – שתי האופציות טובות, כל אחת שונה.
למרות שאני לא מכירה את אמיתי גלעד, אני מאוד מבינה. ברור לי מאוד לאיזה פרוייקטים אחרי הלימודים עדיף לכוון (עד כמה שניתן) – וזה ממש לא קשור לגיל ולוותק.
זה קשור לעובדה שאתה מודע לתחומים החזקים שלך,
ושעדיף שהבשורה האישית שלך תתבטא בתחומים אלה.
הרי יש כ"כ הרבה מעצבים…
אני חושבת שכדאי להיות כנה עם עצמך ולשאול :
האם וויתרתי על מה שמעניין אותי באמת, או שהיה לי חשוב לעשות לביתי – ולהפנות גב למקום הראשוני של היצירה ,המקום האישי והחריג – זה שמבדיל אותי מאחרים?
ברי מזל הם אלה שגורל האחד נכרך באחר..
היי יובל,
רציתי לומר שבסך הכל אני מסכים עם דבריך, אבל, ברגע שאתה אומר שצריך לקחת דברים בפרופורציות, צריך באמת לקחת דברים בפרופורציות, אני אסביר:
אם ניקח לדוגמא פועל כביש, שבאמת, אין ספק שעבודתו היא קשה בצורה פיזית, חייו הרבה יותר טובים מאיזה סודני מורעב באפריקה. העניין הוא, שאי אפשר באמת לקחת את הדברים בפרופורציות, מכיוון שכרגע אין לך שום דבר במשותף עם פועל הכביש או הסודני. מה שאני מנסה לומר הוא שאם מישהו מרגיש שעבודתו קשה לו מאוד והוא מנסה לייעל את עבודותיו, לדעתי זה בסדר גמור.
הרפרנס היחידי שיש לנו לגבי העולם הוא לא האנשים שסביבנו אלא אנחנו. נכון שזה נשמע אגואיסטי, אבל לטעמי זוהי התוצאה של חיים בעולם מערבי קפיטליסטי, ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו הוא מוזמן לעבור לגור בסודן…
תודה על המחשבה. עכשיו אפשר להתחיל לדבר.
בוא ניישר קו – מסכים לחלוטין עם הכותרת, ועם קו המחשבה שהיא מביאה בהמשך הטקסט. אבל חייבים להכניס עוד כמה נתונים בשביל להגיע לשורש הענין שבשבילו התכנסנו.
נושא 1 – לקוחות
אנשי מקצוע צעירים (שרק סיימו בי"ס) חייבים מטען נצבר ופרספקטיבה שבלעדיהם לדעתי הם לא יכולים להיות חלק מהדיון. מעצב טוב חייב לגבש לעצמו אישיות ואישיות מקצועית, סדר יום וסדר עדיפויות (וכל זה דרך דילוג חסר אחריות על הצורך והיכולת להתפרנס) את כל אלו רוכשים לרוב ללא מודעות (בהתחלה..) ותמיד תוך כדי תנועה. גם שמגיעים לשלב בהבנה שבחירת לקוח היא תהליך שלם עם המון משתנים מורכבים, הרבה יותר מ"הצלחתי/או לא לקלוע לטעמו" גם אז ישנן 'נפילות'. בשביל לדעת אם באמת צריך או לא צריך להלחם על האמת שלך – אתה קודם כל צריך אחת כזאת. ולדעתי זו השאלה הראשונה שמעצב צריך לשאול את עצמו.
מאד שמחתי לקרוא את הפוסט הזה. הכל מאד מדויק ומוכר לי, ובעיקר הקטע על הרצינות. אני מכיר לא מעט מעצבים שאוהבים להתייחס לתחום כאילו כן מדובר בהצלת חיים, ויותר מזה, במדע. כאלה שמגיעים לשיחות עם סט הפרצופים הכי רציני שלהם, ומתקשרים בידיים שלובות, לעיתים תוך שימוש רק בצד אחד של שרירי הפנים. הכי גרוע זה שהם יודעים שהם יודעים. אין הטלת ספק. אין הכרה בסובייקטיביות של התחום והעיסוק. אין כיף, אין הומור. צריך לתת ללקוח בטחון, אבל מפריע לי כשמוכרים לו אשליה שהוא מקבל שירות מדעי. אלה מעצבים שבאים מהבית עם פתרונות מוכנים והרבה פעמים שולפים תשובות מלומדות עוד לפני שהועלו השאלות התמימות, והתוצאות דלוחות בהתאם. הלואי שלא יתפסו אותי כלא רציני או לא משקיע כי אני לא מקמט את המצח יותר מידי. אין עצוב מלהיענש על הומור.
אמיתי, אני כבר מזמן הבנתי שאני מקבלת יחס שונה לחלוטין (ולרעה) כאשר אני כותבת במיילים סמיילים. אז אני משתדלת שלא לעשות זאת כפעמים הראשונות, אלא רק לאחר הכרות מעמיקה.
.
זה אמנם עצוב, כי גם כשאני מדברת אני מחייכת המון, ורוב התקשורת שלי מאוד ידידותית, אבל שמתי לב שהרבה פעמים אנשים מתייחסים אליך הרבה יותר בביטול (לא רק כמעצב, אבל כמעצב זה מאוד בולט) כאשר אתה חייכני. דבר אליהם עם פוקר פייס והם אוטומטית יאמינו לדברים שלך יותר, אפילו בתת המודע שלהם. יתיחסו אליך בכבוד, יכבדו את הזמן שלך יותר, לא יגיעו לרמה של הצקות וכו.
.
אבל אין מה לומר, זה עושה לי דיסוננס מאוד גדול. במיוחד כשמישהו שאני מכירה פתאום הופך ללקוח, ואז מה? אני בעצם משנה את הפנים שלי מאוד בחדות פתאום.
הזכרת לי משהו שכתבתי פעם
How to organize my life/
Life- is the format.
All that it contains are texts and images.
(People, activities, places, missions, goals, wishes)/
As a designer it might be easier to look at it in this way,
decide on a format and the contents in a relative way./
Start to move ,enlarge, reduce, add or subtract,
play with the transparency of each component,
till I get to the right balance, visual and content./
I should divide my life into details in order to take all the details
and put them together in the right way and relationship./
If I design well a typographically complex brochure
I shall well design my life.
תודה לכולם – מירי, איציק, סטודנטית שנה ד, איילת, ירון, דקל, אמיתי, אורית ומירית. כמה מחשבות לבינתיים:
.
איציק – אתה צודק לגמרי, גם לגבי שהסכמת ולא הסכמת עם הכל, וגם לגבי שהכל חשוב ולא חשוב. פה בדיוק נכנס עניין הפרופורציות. במיוחד בגלל שלפעמים נורא קל לשכוח את זה.
.
ירון – זה נכון מה שאתה אומר ועדין, אני חושב שדוקא המחשבה על אותו פועל סודני או לא ללכת רחוק – על חבר שהוא רופא או על מעצב שעובד משמרות מטורפות או על עורך שעובד במערכת מהבוקר עד הלילה – דוקא זה נותן לך להבין איפה אתה נמצא בעולם הזה.
.
דקל – עניין "האמת שלי" הוא קצת בעייתי לטעמי, העניין הוא ששוב אתה קולע למשהו שמעסיק אותי בזמן האחרון ושתוכל לקרוא עליו מתישהו בעתיד, כך שברשותך לא ארחיב בנושא כרגע.
דקל – מעניין מאוד מה שכתבת
יובל – מעניין יהייה לקרוא את מה שתכתוב בעתיד בנושא זה..
ואגב, כיף שחזרת באתר חדש, כבר התחלתי לדאוג..
יובל – רק לגבי האמת (שוב אחכה בסבלנות למחשבה הבאה) מבחינתי זו פשוט דרך לגשת לעבודה.
לא יותר. אולי זה נשמע מפוצץ, גדול, יומרני, אבל במסגרת מגמת ה'פרופרציות' אני רוצה להחזיר אותה לפרופרציות שלה ולהשתמש בה אך ורק כמסגרת לעבודת המעצב באשר הוא.
כי (ופה אני לא מוותר) מבלי להבין מה אתה עושה ולמה אתה עושה את זה – על פי תפישתי – אין טעם.
יובל,
תודה!
שוב, כמו בכתבה על תערוכות הסיום בבתי הספר, אתה מעלה, בדיוק כנות ואומץ, נושא חשוב מאד לדיון, למחשבה ולמודעות ממנה מתחילה העבודה. העבודה העצמית על היכולת שלנו לראות את התמונה הגדולה, להבדיל בין העיקר לתפל, לנסות לפעול מהגיון ומאהבה (שפינוזה) ובהתאם לקחת את הדברים בפרופרציות הראויות להם, זו עבודה קשה, יום יומית וסיזיפית ששכרה בצידה ובסופה הצלחה.
אני לא אופתע אם מחקר בנושא הצלחה יגלה שהיכולות לקחת דברים בפרופורציות יסתמן כתנאי הכרחי להצלחה, אני, שלא מכבר פתחתי עסק משלי, משתלדת לעבוד על זה יום יום.
בקהילה בה אני חיה, שעיקרה שיווק, הפקה ויח"צ לא פעם שורה ההיסטריה ואז יש מי שמזכיר לנו שאנחנו לא מנתחי מח. אם נחשוב על זה, במיוחד הם, שעוסקים בהצלת חיים, חייבים להצטייד בקור רוח, אחרת היו מותירים אותנו מדדממים בשטח.
זה כל-כך חשוב בעיני, ולא רק לעוסקים בעיצוב, שחרגתי ממנהגי, יצאתי מהארון וכתבתי תגובה באתר, אז אולי תשקול לשתף בה לא רק את הקהל הנהדר באנטייטלד, אם יש לך קשרים בעיתון…
דקל – לא צריך לוותר, אבל כמה זמן לוקח עד שאתה מבין מה ולמה אתה עושה, והאם תשובה כמו להרוויח כסף היא לגיטימית במקצוע העיצוב, לפני אמת כזו או אחרת.
.
ועדית – זה נכון מה שאת כותבת על קהילת היח"צ וההיסטריה לגבי אייטם כזה או אחר. זה בדיוק מה שמבדיל,, גם במקרה זה, בין מי שעושה עבודה כמו שצריך לבין מי שלא מבדיל בין עיקר וטפל.
יובל – לגבי ה"כמה זמן לוקח עד שאתה מבין מה ולמה אתה עושה"
זה ממש לא עניין של זמן. זו גישה. משהו שצריך לנסח, לגבש ועם הזמן זה כבר מתקיים מעצמו. נאסור לנו (לי ולך לצורך הדיון) שאנחנו משוחחים כאן עם פרספקטיבה, עם בגרות, עם ניסיון – זה לא טריוויאלי, לא מסיימים עם זה בית ספר לעיצוב.
תשובה כמו להרוויח מזה כסף – היא לגיטימית לגמרי (אם השתמע מדברי אחרת – זו לא היתה הכוונה) אבל להרוויח כסף, מבחינתי – חייב להיות רק שיקול אחד מיני רבים ואצלי הוא לא הראשון ברשימה.
אם כל הקלת הראש והפרופרציות – אני מרגיש שיש לי גם אחרויות – אני בעל מקצוע שמייצר (או קיי, לא יוצר…) דברים שהופכים להיות חלק מהעולם התרבותי שאני חי בו.
למען הסר ספק – אני לרגע לא מקל ראש באחריות, במיוחד של מי שעוסק בהוראה, ובמיוחד של מי שיש לו אחריות באקדמיה מעבר לקורס אחד או שניים. וגם לא באחריות של מי שיוצר דברים שהפכים להיות חלק מהעולם התרבותי שאני חי בו.
ושוב – פה נכנסות הפרופורציות. האם 90 אחוז אדום או 80 אחוז אדום זה באמת משנה שצריך להתווכח על זה עם לקוח במשך שעות? האם גוון סגול כזה או אחר למספרה השכונתית זה באמת עקרוני? ויש עוד מיליון דוגמאות.
אני באמת חושב שחלק גדול מהמעצבים לא יודעים מתי הם צריכים להתווכח וכמו שאמיתי כתב הם באים מראש עם תחושה שהם יודעים הכי טוב ושאין להם צל של ספק שהם צודקים (גם אני כזה לפעמים, שלא תטעה). ועדין – פ ר ו פ ו ר צ י ו ת. דוקא בגלל האחריות.
(ואם זה לא ברור נדמה לי שאנחנו הרבה יותר מסכימים ממה שנדמה).
יובל, יקירי – מסכימים, אבל אני חייב להיות בטוח.
איכשהו משתמע כל הזמן מהדברים שלך שהויכוח או/והמלחמה על הדברים ה'חשובים' בעיני המעצב הם על 90 או 80 אחוז אדום או בחירת פונט. (שבעיני זה חשוב, אבל אני מוכן לוותר לך בזה כרגע במטרה להתקדם בדיון) ובזה אני מסכים. רק חשוב לי להבהיר שעבודת המעצב היא מעבר לכך – וכאן אנחנו שוב נתקעים כי אז נחשד ברצינות יתר (כן מנתחי מוח, לא מנתחי מוח..) אני חוזר ומסביר שכל מעצב אם הוא רואה במקצוע שלו ולו במעט – משהו מעבר לבחירת צבע או פונט – חייב סדר יום, מבלי להיחשד במילה האיומה 'פלצנות', דווקא בשביל לקבל פ ר ו פ ו ר צ י ו ת לגבי מה בעצם הוא עושה ולמה. רק אז ניתן יהיה לדבר על איכות העבודה שלו והיכולת שלו בעזרתה להיות חלק משמעותי ומשפיע על התרבות בה הוא חי.
מה היא אותה משמעות? מה הם אותם דברים שאתה מכנה "דברים שהופכים להיות חלק מהעולם התרבותי"? מה איכות העבודה שהוא עושה ואיך היא נמדדת? את זה מעניין אותי לשמוע ממך. אבל קודם חייבים להסכים שיש משמעות לשפה חזותית כחלק מהגדרת תרבות. ואם מעצב רוצה להיות חלק בזה – הוא ואנחנו חייבים קודם כל להתייחס לעבודתו ברצינות
לא מבינה מספיק בעינייני עצוב ולא מתערבת,
אבל חושבת שבכל עיסוק, רק מי שלוקח את עבודותו ברצינות, שאכפת לו ויש לו אג'נדה מתמודד עם עניין ה"פרופורציות" שכבר ראוי להן להיכנס למרכאות בדיון הזה.
זה בדיוק העניין בעיני, דווקא כשיש דעה ואכפת מתמודדים בנסיבות שונות עם כמה להתעקש או לוותר, להתבאס ואפילו כמה לשמוח, ולהתעכב או להמשיך הלאה לטובת התמונה הגדולה או אפילו החזון אם תרצו…
דקל אתה צודק לגמרי, ופה גם הבעיה שבה אני נתקל לא פעם כעיתונאי. מאד קשה להביע דיעות מורכבות וכדי למשוך את תשומת הלב צריך לא פעם לצאת בהצהרות כמו 80 או 90 אחוז וכן הלאה – מה שיש מציג אותי כאילו שטחי ולא רציני. בכל מקרה ברור שזה יותר מזה, וברור שיש משמעות לשפה חזותית כחלק מהגדרת תרבות.
.
ודוקא בגלל זה אני חושב שצריך לשקול על מה מתווכחיםץ כשאני שומע על מעצבים שלא מוכנים להגדיל קצת את הטקסט או לא מוכנים להחליף צבע – ןהכוונה היא ללא מוכנים גם במחיר של לאבד את העבודה – אני שואל את עצמי אם הם לא נלחמים במלחמות הלא נכונות. לא כל דבר הוא כל כך קריטי, ולא כל דבר צריך להילחם עליו כאילו הוא הוא בדמנו. איפה עובר הקו? זו כבר באמת שאלה טובה ואני לא חושב שיש פה שחור ולבן או גבול מדויק.
ועידית – חותם על כל מילה שלך. זה נכון, שמי שלוקח את עבודתו ברצינות שואל שאלות על מה שהוא עושה.
קצת באיחור לא אופנתי ….. הרבה דברים מעניינים נאמרו כאן. חושבת שהסוד טמון ביכולת לצאת ולהכנס מתפקיד המעצב לעתים קרובות. זה מצויין להתרחק ממשהו ולהתבונן בו בעיניים נאיביות על מנת להסיק מסקנות הקשורות בעיקר – בליבה האמיתית של הפרויקט, בהחלטות הגדולות שנותנות את הטון. לאחר מכן אפשר להתקרב בזום אין ולהתפלפל על הדקויות האלה שרק אנחנו רואים (יש לי חבר שקורא לזה להתפלש בקממבר). מאוד בעד פרופורציות, מאוד בעד לראות את התמונה הכללית. אבל עד גבול מסויים – עד שמרוב זום אאוט כבר רואים מטושטש.
בגדול אני מסכים אבל לא הייתי קורא לזה עיניים נאיביות אלא דווקא עיניים מפוכחות. או לפחות גם מפוכחות. אני חושב שכל מה שאנחנו מנסים לעשות פה כרגע זה לקחת צעד אחורה (או הצידה) מהמלך העיצובי ולבחון אותו בצורה תבונית, לא רגשית.
נדמה לי בכל אופן.
מייקל ביירוט, בתשובה לשאלה מה הדבר הכי חשוב שהוא למד אחרי עשר שנות עבודה אצל ויניאלי:
a lot of the things about design that tend to get designers really interested aren't all that important
ובהמשך ליותם, הנה ביירוט (שהיה לי העונג לפגוש אותו לפני כשלושה חודשים, והוא מקסים, כמו שהוא חריף) מדבר על לקוחות ("תאמינו לי, הלקוחות שלי לא שונים מהלקוחות שלכם") אצל סוויסמיס בקריאייטיב מורנינגס: http://bit.ly/fcJPpD
Pingback: אנטייטלד — לפעמים חלומות מתגשמים. לפעמים לא