פעם, מצאתי את הר סט.ויקטואר זרוק על המדרכה ברחוב. גוש סלע בגובה אלף מאה ואחד עשר מטרים, נסחף במי הגשמים. 47 על 53 ס"מ של רגבי אדמה צבועים באקוורל כחול, עץ האורן שצמרתו נוגעת – לא נוגעת בפסגה, אוויר הרים לבן. הרמתי את ההר, ניקיתי אותו מהבוץ והענפים שדבקו בו, ניגבתי בנייר והנחתי לייבוש על אדן החלון.
שבוע ימים שראיתי את הר סט.ויקטואר מהחלון שלי, את הרגע הנבחר עם הפסגה הַקְּטוּמָה. עם כל יום שעובר הפך הרגע לחלק בלתי נפרד מרצועת הנוף שלי, לֶנְדְס-קֵייפּ זרה – מוכרה, חתיכת ההר הזו התרוממה מימין מעל לרצועת ברושים כהה, ושדות האדימו שקופים בְּצִלּוֹ תחת שמש שצללה אל לועו השטוח. קצעים קצעים נבנה הרגע הנבחר, מדויק ונכון.
אולי ההר חסם את קו האופק, וצדודיתו החשופה נעמדה כפסל עבר מיושן, אולי לא. בהר הזה, שניתק כבד מדפי ספר הציורים, מתקיים ביטוי פולחני להר באשר הוא, סגידה לרגע. נראה כאילו אין משנה היכן יִמׇּצֵא לו הר סט.ויקטואר או כיצד נראית העמידה למרגלותיו – תוכו משתקף מתוך עיניו של זה שהביט בו, בהבנה היכולה להתקיים רק בין אדם לרגע שלו.
במבט אל החלון נותרה בי מחשבה דֶּלוּזִ´ית משהו-
בחיי שהרגשתי כמו בפרובאנס.
אפשרות התגובות חסומה.