מיליונים הפליגו בספינות ונשימתם נעתקה כשקו הרקיע של ניו יורק ביצבץ באופק. אם היית בת כפר מהונגריה, או נער מדרום איטליה או אירנלד לפני מאה שנה, דבר לא יכול היה להכין אותך לעיר שבה בניינים מתנשאים עד הרקיע ועגלות נוסעות ללא סוסים. אחר כך בא הנסיון להתרגל לדרוך על האספלט, והצורך ללמוד מקצוע ושפה חדשים. אך יותר מכל וודאי היה קשה לנסות שלא להתגעגע להורים, לאחים ולאחיות, שנשארו במולדת מוכת הרעב או הרדיפות, ושלא תראי אותם עוד. היה זה רק מחיר הוגן, כדי שילדיך ירוצו בטבעיות ברחובות ניו-יורק, וגורדי השחקים יהיו השמיים שלראשם.
ואף על פי שלי יש סקייפ, וואטס-אפ, ואי-מייל גם אני רק אחת בתנועת הגירה, כמו המקסיקני לימיני והקוריאנית לשמאלי, ועל כולנו מאפילים צלים רבי קומות. כשהשלג ירד שאלתי את עצמי מה לשזופת ים כמוני ולכל הלבן הזה? אך כשהבטתי בעקבותי השקועות בשלג ראיתי את סבתי חוזרת עליהן בכפר קטן בליטא. הרי היה זה נוף ילדותה יותר מחוף הים התיכון, ומעניין אם אי פעם התרגלה לדגדוג אגלי זיעה זורמים בחריץ גבה. אבל לאמי היה זה כבר טבע, וכך גם לי שבאתי אחריה. לשני דורות היתה זו מולדת. אך המלחמות לא פסקו, וגם רעב ורדיפות הגיעו, אז עליתי על ספינה וכמו מיליונים לפני שטתי לניו-יורק.
אבל כנראה שאני מפונקת וחלשת אופי, לא כמו סבתי, והמקסיקני או הקוריאנית ומיליונים של מהגרים לפני, לא התאמצתי מספיק והגעגועים שברו אותי. אז עכשיו אני חוזרת ללדת את ילדי, בספינה הטובעת הנקראית מדינת ישראל.
ממש בקטן, אבל עדיין ניתן לזהות את סבתי שטה לארץ בספינת מעפילים
הי. משמח למצוא אותך פה. ולקרוא אותך.
שנת מולדת טובה
הי נועה, כיף לראות אותך פה! שנה טובה.