היום לפני שלוש שנים בדיוק הושק גליון בנושא "חטא" של המגזין A5 .
אני זוכרת את התאריך, ה-6/9. 69 מספר של חטאים או של שלמות. מספר דמוי יין-יאנג.
באותו היום מי שהם נגעו נגיעה אסורה, נשקו נשיקה אסורה, או כנה, או מיותרת. באותו יום מישהו שתה ועבר את הגבול שלו והמשיך וסבל והתענג עד שקרס. אנשים עבדו בעבודה הלא נכונה, מתעלמים מהכשרונות שקיבלו, מפחדים להעז, מפחדים להישרט וליפול, מפחדים לפגוע והכי מאויימים מההצלחה אם היא מתקרבת, התערסלו מול ההתמכרויות וההרגלים והשגרה התובענית, מקנאים קנאה אסורה, או כנה, או מיותרת. אנשים המשיכו להסיט את המבט ממה שכואב או לא יפה. כשלא חיפשו את הסיבה לכיעור, איפשרו לו להתגבר. אנשים המשיכו להתעלם ולדכא את האש שבתוכם, לדכא את הכוחות עוצמתיים מבעבעים ומכלים. "אתה ממשיך לסלוח " כתב גבריאל בלחסן ז"ל/ זצ"ל בשיר נקי מכל חטא, בכנות חריפה וממוטטת.
חטא זה לחטוא, לחטוא בא מלהחטיא. להחטיא זה לפספס. אתה מחטיא את המטרה שלשמה באת לפה? עושה שקר בנפשך? חטאת.
סוכריית נמלים הוא צילום שלי שהתפרסם בגליון "חטא". סוג של מלכודת דבש. הסוכריה מפתה את הבאים והם מתים בתוכה, התאבדות המונית. מצד אחד אני מסתכלת עליהם כקבוצה כלשהי, בני אדם שנוהרים אל האור, אל הבטחה נוצצת ללא מחשבות ופחדים וספקות, בתחושת ביטחון מסמאת, כמו הילדים שנמשכו אחרי החלילן מהמלין ונכלאו במערה אטומה. מצד שני הנמלים הן עצמן, קבוצת החרקים בכלל ועמה דואליות עצומה: עדינים וקטנים מאוד, שהעליונות הפיזית שלנו עליהם היא מוחלטת. משהו בעיקשות שלהם ובעבודת הצוות מייאש אותנו בכל פעם מחדש, אותם יצורים נמצאים כל הזמן ברקע ואנחנו מעדיפים לא לראות, רומסים אותם לרוב ללא תהיות מצפוניות. הנוכחות שלהם שכל הזמן מזכירה לי שהם אלה שמפרקים את הגוף המת. הם מחפשים את האוכל שלנו ומחפשים אותנו, וכנגד כל הסיכויים הם גם מוצאים.
מקסים! ותודה לך שאת לא אחת שמתעלמת מהכשרון שקיבלה ואף חולקת אותו! :)
טקסט מעניין מאוד, נוגע ללב, פיוטי, מעמיק.
…השיבנו ונשובה
כמה יפה עינת. כרגיל
תודה :)
אני כל כך אוהבת את הצילום הזה. בגלל הפרשנויות שלי.
ובגדול כן, בלי פחד, אל הדביקות והיופי, באומץ אל האור שלי.
חזק הקישור הזה בין דביקות ליופי. מעניין אם זה תמיד ככה. תמיד נדבקים ליופי ונרתעים מהדביקות?