עינת עריף-גלנטי

נקראנו לכתוב על 'שלום', מתוך ההיזכרות שהיתה לנו בהעדרו, החסר התמידי שבו מוליד מדי פעם צורך לדבר עליו.
מפזמת את "…ובחלום/ראיתי מלח/ ממצולות הים (עלה)/ואמר לי כך:/ באתי מן המים/ ממצולות הים/ לשאת ברכת שלום/ לילדי כל העולם…" (עוזי חיטמן) נזכרת במלח שלי מאחד הפוסטים שעברו ותוהה אם היתה בשורה בפיו. ניגשתי למילון אבן-שושן האהוב ולהגדרת "שלום" שאורכה שני דפים. נעצרתי להרהר מול "שלום-בית".

Angela Strassheim, Evidence No. 8

בשנת 2009 יצאה אנג'לה סטרסהיים, שהיא צלמת מופלאה וחברה יקרה, למסע ברחבי ארצות-הברית כשבאמתחתה "הכוכב הכחול" תרסיס יחודי שחושף עקבות דם בלתי נראים. אנג'לה עבדה במשך שנים כצלמת משטרתית במחלקה לזיהוי פלילי ומכירה את שיטות החקירה. אחרי שנה שלמה שבה ערכה מחקר בארה"ב ומיפתה בתים שבהם בוצע רצח במשפחה, היא השיגה אישורי צילום מהמשפחות שמתגוררות בהם, לעיתים אלו היו אותן משפחות שבהן בוצע הרצח. היא לקחה את המשאית-קרוואן שלה ונסעה לצלם כ-140 בתים. היא צילמה בחשיפות ארוכות ובחשיכה, לאחר שריססה את הנוזל על הקירות. במקום שבו "הכוכב הכחול" מזהה דם הוא מתחיל לזרוח. גם שנים לאחר שהדם נוקה עקבותיו חיים. היא צילמה את דפוסי המריחה והתזת הדם וכן את הבתים מבחוץ. בכל העדויות שגבתה היא שמעה את המשפטים "הוא היה אדם נורמטיבי" "אי אפשר היה לדעת שמשהו כזה יכול לקרות" "זה היה בלתי צפוי" כשהיא הציגה את הסדרה בתערוכה היא מספרה את צילומי הפנים ושמותיהם היו "ראיה מספר…". שמות הצילומים הפסטורליים של הבתים מבחוץ נקראו בשם הכלי שבו בוצע הרצח, כמו למשל "רובה-ציד, ידיים", "סכין מטבח" או "מספריים, כבל רדיו-שעון, מאוורר גדול".
פרוייקט של צילומים יפהפיים שצורחים בשקט.
בהצהרת האמן שלה אודות העבודה היא כותבת: "הדימויים האלו הם כמצבת זיכרון למאבק הגבורה של מישהו שנלחם כדי לחיות".

Angela Strassheim, Evidence, kitchen Knife 03

אנג'לה הקימה משפחה לאחרונה. לתינוק שרק נולד הם קראו אמט, היא שמחה על המילה העברית "אמת". בקיץ נסעתי לפגוש אותה בניו-יורק, ישבתי בספסל האחורי של האוטובוס. היה חם בחוץ וקר בפנים. איש זקן עלה והתיישב על הספסל הניצב משמאלי, מבטו רפרף לחיפוש המושב הנכון לפני שהתיישב. הוא יכול להביט קדימה, מולו החלונות, אני יכולה להביט קדימה, מולי אוטובוס, לא חייבים להצליב מבטים בניו-יורק. אני מביטה החוצה לחלון ורואה כמה כתובות בעברית, צפון-מזרח מנהטן. כנראה שיש פה איזור יהודי. המבט של הזקן נודד אליי בשעמום ולפתע נתקע.
הוא לא יכול להסיר את המבט ממני.
אני מרגישה את זה, כמו בעבודה "Your Gaze Hits the Side of My Face" של ברברה קרוגר.
לאט לאט אני מפשירה את הנוקשות בעורף ומפנה אליו את המבט שלי, אני מנסה לפענח את המבט שלו. הוא מסתכל בי במבט של היזכרות. פיו מעט נפתח, צליל הברה, תחילת מילה. הוא רוצה לומר משהו אך משתתק נבוך.
הנסיעה נמשכת וזה לא כל-כך קל. המבט שלו נעוץ, בוחן ונעצב. עיניו מתלחלחות ונעשות בורקות. הוא מנסה להישיר מבט אל החלון לרגע ומיד חוזר אליי.
רחוב 97 מגיע, אני צריכה לרדת, והוא קם. אני ניגשת לדלת והוא לצידי שותק.
הנהג עוצר, אך אני לא מצליחה לפתוח את הדלת, האיש הזקן מושיט את היד לכפתור הנכון, פותח לי את הדלת ומחזיק בה עבורי עד שארד. אני מסבה את הראש להגיד 'thank you' ותוך כדי מלמול צרוד אני מבחינה במספר שיש לו על הזרוע.
הוא שם לב לשבריר השניה הזה שבו אני מתעכבת להביט במספר. המבטים שלנו נפגשים. אני מהנהנת ויורדת, הוא יורד אחרי. אני פונה לשמאל והוא לימין.
כשאני מסבה את המבט לאחור אני מבחינה בפניו שטופי השמש ועליהם חיוך גדול ומאושר.

☼ עוד מאת עינת עריף-גלנטי ← מתוקה מחוקה