לפני שבועיים שברתי את בוהן רגל שמאל שלי. כואב, לא כיף, מאד דבילי (כן, אפשר לרחם עלי). כעבור יומיים עברתי ניתוח קטן שבמהלכו הכניסו לי כמה ברגים לכף הרגל, קיבלתי נעל מיוחדת מכוערת במיוחד שאני אמור ללכת איתה במשך חודש וחצי והומלץ לי לדרוך על הרגל כמה שפחות. ככה קרה שבמשך כמעט שבועיים לא יצאתי מהבית. אתמול, לפני שיצאתי לראשונה מהבית מאז אותו ניתוח, לרגע הבנתי את האנשים האלו שמפחדים לצאת מהבית. במשך שבועיים הייתי בבית וחוץ מהעניין הזה עם הבוהן סך הכל היה לא רע, ההפסקה הכפוייה הזו מהמירוץ, מהעדכונים, מהמיילים, מהעבודה, מהכתיבה, מהללמד וכן הלאה. מה היה לי רע, שאלתי את עצמי, ומה כבר מחכה לי בחוץ?
שניה לפני שיצאתי, לקחתי את המפתחות של הבית ואז ראיתי לצידם את הארנק שלי. לכאורה, שום דבר יוצא דופן. בפועל, גם זה היה מוזר. ארנק: שבועיים הסתדרתי טוב מאד בלעדיו, עד שלגמרי שכחתי מקיומו של האוביקט הזה. פתאום נראה לי מוזר שכשיוצאים מהבית צריך לקחת ארנק עם תעודות וכרטיסי אשראי וכסף, כי כמו שאמרתי, במשך השבועיים האחרונים הסתדרתי טוב מאד בלעדיו. מה פתאום הוא נדחף עכשיו?
במהלך השבועיים האלו תהיתי לא פעם מה עשינו לפני שהיה אינטרנט. לכאורה, אני אמור לזכור. אני לא מהדור שנולד לתוך הטכנולוגיה הזו, ואף שאני מאד מחבב אותה ומאמץ בדרך כלל חידושים די מהר, עד גיל 25 פחות או יותר העברתי את החיים שלי בלי מחשב, בלי אימיילים, בלי אינטרנט, אפילו בלי טלפון נייד (ואני לא כזה מבוגר). כשאני חושב על זה, זה נראה לי כמובן לא הגיוני, שלא לומר פסיכי. אני לא טוען אגב שפעם היה יותר טוב. אפילו שאני אוהב לחשוב על עצמי כטיפוס רומנטיקן, העבר לא היה בהכרח טוב יותר ולכל תקופה היתרונות והחסרונות שלה.
ובכל זאת. מי שקצת עוקב אחרי יודע שהמתח הזה, בין האונליין לאופליין, בין המחוברים לשקט, הטשטוש בין שני העולמות האלו, הוא אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי בשנים האחרונות. אם פעם היה נהוג להבחין בין העולם הווירטואלי – שמתקיים ברשתות החברתיות, בפורומים, בטלפונים החכמים ובאתרי האינטרנט – לבין "החיים האמיתיים", שמחייבים לכאורה קשר פיזי, בשנים האחרונות נוצר עולם היברידי חדש ומרתק שמשלב בין השניים ולא מפסיק להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות החדשה. מה שבעבר נתפס אולי כגימיק משעשע או נחלתם של משוגעים לדבר, כיום, כשלרבים מאיתנו יש טלפונים חכמים עמוסי אפליקציות ומחשבים נישאים שמשרתים אותנו 24 שעות ביממה, קשה להפריד בין השניים. אני לא שואל אם צריך להפריד. אני לא בטוח שאפשר.
והשבועיים האחרונים גרמו לי לחשוב על זה עוד יותר. כמה קשר פיזי אנחנו באמת צריכים? כמה חיבוקים? כמה נשיקות? כמה נסיעות באוטו שמישהו יושב לידך ואתם מדברים? כמה ביקורים אתה צריך כשאתה מרותק לבית? ברור שהתשובה משתנה מאחד לשני, ועדין. וגם: למה לפעמים מעסיקה אותי המחשבה באיזו שעה אני עושה לייק לתמונה באינסטגרם? מה אפשר ללמוד עלי מהעובדה שעשיתי את הפעולה הזו בשבע בבוקר? או בשתיים בלילה?
ולמה האפליקציה הזו מצליחה כל כך? תחשבו על זה – רשת חברתית שבנתה את ההון שלה מפילטרים של תמונות שהופכים את התמונה כאילו היא צולמה בשנות ה-70. למה אנחנו אוהבים את האסתטיקה הזו? למה פינטרסט מצליחה כל כך כשכל מה שהיא עושה זה להעביר את לוח השעם והנעצים למרחב הווירטואלי. ולמה האפליקציה הכי ממכרת של השבועיים האחרונים היא draw something, שמשתמשת במכשיר הכי מתקדם מבחינה טכנולוגית לצייר את הציורים הכי מפגרים ובסיסיים?
לפני קצת יותר משנה וחצי עזבתי את פייסבוק, כבר אז הרגשתי יותר מידי מחובר. לפני קצת יותר משנה חזרתי לכתיבה שוטפת בבלוג, אחרי הפסקה שלקחתי מעולם האונליין. קצת אחרי ההשקה המחודשת של הבלוג, הציעה לי חברה לעשות השקה לא רק בעולם הווירטואלי אלא גם בעולם הפיזי: למצוא אולם, להביא משתתפים ולפגוש פנים מול פנים את האנשים שקוראים את הבלוג שלי. התגובה הראשונה שלי הייתה, למי שלא יודע: מה פתאום, מי יבוא, איפה זה יהיה, על מה נדבר ועוד כל מיני תירוצים כאלו או אחרים.
ולפני ארבעה חודשים זה קרה. ומאז זה ממשיך לקרות. מסתבר שיש מי שבא, ויש מי שמעניין אותו לא רק לקרוא על הדברים האלו אלא גם לראות ולשמוע את מי שמדבר ממרחק כמה מטרים. המתח בין האונליין לאופליין יהיה נושא המפגש הבא והחמישי (!!!) במספר של פורטפוליו לייב, שיתקיים בבית העיר ביום שלישי ה-3/4 בשעה 20:30. וזה בדיוק המקום והזמן לקצת קידום עצמי חסר בושה, כולל התחנפות לבעלי, מקימי ומייסדי אנטייטלד. כי מי יהיה שם? המאייר והמעצב הכה מעולה Jewboy (הידוע בכינויו ירון שין); עורך המגזין טיים אאוט תל אביב, איתי ולדמן; וגולת הכותרת, אם הגעתם עד כאן – טליה זליגמן, שאני סבור שאין צורך להציג. נראה הרבה עבודות של ג'ובוי, שהמתח הזה קיים בעבודות שלו, נדבר על טכנולוגיה ו-fun, ונשוחח גם על המעבר מהאונליין לאופליין – האם כדאי? איך הוא יכול לבוא לידי ביטוי? והאם גם לאנטייטלד תהיה או בכלל צריכה להיות יום אחד, גרסת אופליין?
אין על טליה. נבוא לשמוע.