אבנר, זה ציור מקסים ומסקרן… וגם השם שלו. זה נראה שיש כל מיני דברים כמוסים בתוך פיסת הטבע הזו, שמתקשרים עם תת המודע שלנו באיזה אופן מסתורי…
אמן שיהיה לנו אי של שקט באמצע של כל עיר
תודה נעה ומרים. מעניין שזה מעיק, לא חשבתי שזה יעיק על מישהו…
לגבי השכינה בין הסלעים – האמת שהבניין מנסה לתת חוויה מעין זו (לא בדיוק חיקוי של טבע, אבל בהחלט שאילה של עקרונות). לא הבנתי אם להודות לבניין זה במובן של "לא תודה" או במובן של "תודה ועכשיו הלאה" – אשמח להבהרה.
זה בעט, פיילוט C4 האהוב עלי, ובגודל A4 בערך.
מרים – האמת שזו לא פיסת טבע (לפחות לא בכוונת המשורר) אלא פיסה של בניין. מצד שני, אם קן נמלים הוא פיסת טבע אז למה קן בני-אדם (בניין) הוא לא? מצטרף לתפילתך לאיים רבים של שקט.
תראה, אין לי בעצם מושג מה זה בעצם מה שמצויר שם, אז כל מה שיש לי הם הרשמים של איך שזה גורם לי להרגיש.
ובהקשר הזה- מרגיש לי שכל מיני דברים בכיווניות של הקווים באיזורים שונים ובצורות נסתרות בתוך הבניין מתקשרים צורנית עם מבנים פנימיים בתוכנו. למשל- בפרספקטיבה מסוימת זה נראה כמו פנים של בן-אדם, בפרספקטיבה אחרת- כמו ראש של פיל. באחרת- כמו גזע של עץ. יש שם איזה חיוך שובבי נסתר, אבן חן, ועוד מלא דברים. אבל הכל מרומז ונמזג זה בזה, אז זה מגניב.
מרים – לא התכוונתי לאף אחד מהם, אבל יש מצב טוב שזה נוצר באופן תת-מודע. ואולי גם כשפועלים במרחב כזה אורגני אז זה טבעי יותר שנוצרות האסוציאציות האלה.
קרן ורינה – תודה!
רינה – האמת שזה בדיוק מה שרציתי שהתחושה של הצופה תהיה. מסתבר שזה עובד רק חלקית, אבל דיינו, לא?
זאת הפעם הראשונה שנחשפה בפני המחשבה לגבי קן הנמלים והבתים שלנו, והיא קוסמת לי מאוד. גם הציור קוסם לי מאוד ואפילו מזכיר לי במשהו את המערה שביקרתי בה השבוע.
תודה מורן ושפרה היקרות!
מורן – בדמיון שלי הוא יושב והוגה. אבל נראה לי שכרגע זה נחלת הצופה להחליט.
שפרה – כדי להביא גאולה לעולם אני צריך לתת קרדיט על הלך החשיבה הזה של ארכיטקטורה כהמשכית לגוף שלנו וכחלק מהטבע למי שהציג בפני את הרעיון – חברי הטוב קובי.
משהו מאוד מתעתע בטקסטורה הזו, יש לי תחושה של בד (גזה כזה) ושל עץ בו זמנית. וזה בכלל בניין… בכל אופן, גם אותי זה מטריד (במובן החיובי), ולא הייתי קוראת לזה "אי של שקט". מקסים.
היי רונית! תודה רבה.
לגבי "אי של שקט" – זה השם של הפרוייקט כולו, שזה רק דימוי אחד ממנו (הפרוייקט הוא ארכיטקטוני – כלומר תכנון כולל של מבנה ומספר מבנים קשורים המיוצגים במודל, תכניות, חתכים וגם ברישומים).
אני מסכים שהדימוי הזה לבד לא מעביר "אי של שקט", וטוב שפרסמתי אותו כאן, כי לא הייתי מודע לזה לפני התגובה שלך ושל נעה. למדתי.
אבנר, רישום מעניין ומעורר סקרנות בהחלט. במבט ראשון, התחברתי יותר לחלק היותר מופשט שלו. מנגד, הרגליים הפיגורטיביות התנגשו לי, ומשהו לא התחבר לי מבחינת שתי השפות השונות. עכשיו, כנראה לאחר שהתבוננתי יותר לעומק, אני לא מרגישה פה סתירה אמיתית. להפך, פתאום אני רואה איזו שלמות מבחינת השפה הרישומית (שאינה מופשטת כלל). כמובן שמעבר לזה, הוא מעורר הרבה רגשות ואסוציאציות. יש פה משהו מיסטי. מזכיר לי משהו על גבול סיפורי התנ"ך. משהו שמתגלה למישהו, משהו שמתגלה וממתין שיראו ויקחו אותו. מנגד, האיש היושב רואה, אך כאילו לא מוכן עדיין לראות באמת. זה כאילו תחנת מעבר מהמקום שהוא נמצא בו עכשיו, אל מה שיש מאחורי האזור הקורן. נקודת האל-חזור שממתינה לו, עד שיהיה מוכן לקראתה.
פולינה, תודה רבה! לגבי שתי השפות – זה איכשהו קרה באופן טבעי, אני עדיין לא יודע עדיין להגיד אם זה נכון או לא וכמובן אולי אין נכון. מעניין מאד שמצאת בזה משהו מיסטי – הבניין תוכנן להיות "מקום להתבוננות" – כלומר לא משוייך לאף דת אך מאפשר לבני כל הדתות והאמונות מרחב לקונטמפלציה, לימוד, תפילה ועוד.
חזק, אפילו מעיק משו…
עושה חשק להודות לבניין ולחזור לשכון בין סלעים, נחל ושמיים פתוחים…
אבל תגיד – במה זה? עט? עיפרון? מחשב? ומה הגודל?
אבנר, זה ציור מקסים ומסקרן… וגם השם שלו. זה נראה שיש כל מיני דברים כמוסים בתוך פיסת הטבע הזו, שמתקשרים עם תת המודע שלנו באיזה אופן מסתורי…
אמן שיהיה לנו אי של שקט באמצע של כל עיר
תודה נעה ומרים. מעניין שזה מעיק, לא חשבתי שזה יעיק על מישהו…
לגבי השכינה בין הסלעים – האמת שהבניין מנסה לתת חוויה מעין זו (לא בדיוק חיקוי של טבע, אבל בהחלט שאילה של עקרונות). לא הבנתי אם להודות לבניין זה במובן של "לא תודה" או במובן של "תודה ועכשיו הלאה" – אשמח להבהרה.
זה בעט, פיילוט C4 האהוב עלי, ובגודל A4 בערך.
מרים – האמת שזו לא פיסת טבע (לפחות לא בכוונת המשורר) אלא פיסה של בניין. מצד שני, אם קן נמלים הוא פיסת טבע אז למה קן בני-אדם (בניין) הוא לא? מצטרף לתפילתך לאיים רבים של שקט.
תראה, אין לי בעצם מושג מה זה בעצם מה שמצויר שם, אז כל מה שיש לי הם הרשמים של איך שזה גורם לי להרגיש.
ובהקשר הזה- מרגיש לי שכל מיני דברים בכיווניות של הקווים באיזורים שונים ובצורות נסתרות בתוך הבניין מתקשרים צורנית עם מבנים פנימיים בתוכנו. למשל- בפרספקטיבה מסוימת זה נראה כמו פנים של בן-אדם, בפרספקטיבה אחרת- כמו ראש של פיל. באחרת- כמו גזע של עץ. יש שם איזה חיוך שובבי נסתר, אבן חן, ועוד מלא דברים. אבל הכל מרומז ונמזג זה בזה, אז זה מגניב.
זה מאד מעניין. טריטוריה לא מוכרת בשבילי
לי פשוט מתחשק להתחלף לכמה זמן אם האיש ששם ושהבניין יעטוף גם אותי.
מרים – לא התכוונתי לאף אחד מהם, אבל יש מצב טוב שזה נוצר באופן תת-מודע. ואולי גם כשפועלים במרחב כזה אורגני אז זה טבעי יותר שנוצרות האסוציאציות האלה.
קרן ורינה – תודה!
רינה – האמת שזה בדיוק מה שרציתי שהתחושה של הצופה תהיה. מסתבר שזה עובד רק חלקית, אבל דיינו, לא?
זה מקסים. מעניין אותי מה האיש ששם קורא?
זאת הפעם הראשונה שנחשפה בפני המחשבה לגבי קן הנמלים והבתים שלנו, והיא קוסמת לי מאוד. גם הציור קוסם לי מאוד ואפילו מזכיר לי במשהו את המערה שביקרתי בה השבוע.
תודה מורן ושפרה היקרות!
מורן – בדמיון שלי הוא יושב והוגה. אבל נראה לי שכרגע זה נחלת הצופה להחליט.
שפרה – כדי להביא גאולה לעולם אני צריך לתת קרדיט על הלך החשיבה הזה של ארכיטקטורה כהמשכית לגוף שלנו וכחלק מהטבע למי שהציג בפני את הרעיון – חברי הטוב קובי.
משהו מאוד מתעתע בטקסטורה הזו, יש לי תחושה של בד (גזה כזה) ושל עץ בו זמנית. וזה בכלל בניין… בכל אופן, גם אותי זה מטריד (במובן החיובי), ולא הייתי קוראת לזה "אי של שקט". מקסים.
היי רונית! תודה רבה.
לגבי "אי של שקט" – זה השם של הפרוייקט כולו, שזה רק דימוי אחד ממנו (הפרוייקט הוא ארכיטקטוני – כלומר תכנון כולל של מבנה ומספר מבנים קשורים המיוצגים במודל, תכניות, חתכים וגם ברישומים).
אני מסכים שהדימוי הזה לבד לא מעביר "אי של שקט", וטוב שפרסמתי אותו כאן, כי לא הייתי מודע לזה לפני התגובה שלך ושל נעה. למדתי.
אבנר, רישום מעניין ומעורר סקרנות בהחלט. במבט ראשון, התחברתי יותר לחלק היותר מופשט שלו. מנגד, הרגליים הפיגורטיביות התנגשו לי, ומשהו לא התחבר לי מבחינת שתי השפות השונות. עכשיו, כנראה לאחר שהתבוננתי יותר לעומק, אני לא מרגישה פה סתירה אמיתית. להפך, פתאום אני רואה איזו שלמות מבחינת השפה הרישומית (שאינה מופשטת כלל). כמובן שמעבר לזה, הוא מעורר הרבה רגשות ואסוציאציות. יש פה משהו מיסטי. מזכיר לי משהו על גבול סיפורי התנ"ך. משהו שמתגלה למישהו, משהו שמתגלה וממתין שיראו ויקחו אותו. מנגד, האיש היושב רואה, אך כאילו לא מוכן עדיין לראות באמת. זה כאילו תחנת מעבר מהמקום שהוא נמצא בו עכשיו, אל מה שיש מאחורי האזור הקורן. נקודת האל-חזור שממתינה לו, עד שיהיה מוכן לקראתה.
פולינה, תודה רבה! לגבי שתי השפות – זה איכשהו קרה באופן טבעי, אני עדיין לא יודע עדיין להגיד אם זה נכון או לא וכמובן אולי אין נכון. מעניין מאד שמצאת בזה משהו מיסטי – הבניין תוכנן להיות "מקום להתבוננות" – כלומר לא משוייך לאף דת אך מאפשר לבני כל הדתות והאמונות מרחב לקונטמפלציה, לימוד, תפילה ועוד.